את הסתיו שלי את כול העונות שלי

עוד ניסיון כתיבה שלי, כנראה לא מוצלח במיוחד. כל משנכתב פה זה מחשבות ורגשות שלי בזמן סדנת פולין. אם משהו במקרה נעלב מההקשר לשואה הוא לגמרי מקרי.

קבוצת נערים עייפים ומעת מתוחים יושבת באולם מואר. האולם די צפוף וחנוק. מיזוג האוויר מכוון על חום ויוצר תחושת חונק בלתי נתפסת. על ידם, מעורבבים ביניהם, יושבים אנשים בגיל העמידה. מעורערים מעט. שקטים עצבניים ומתוחים גם הם. רוב הקהל צלל עמוק אל תוך העולם שלו- כלומר לסמארטפון. הם אינם רואים דבר מסביבם.

בקדמת האולם נמצא מאין מקרן. מלפניו שורות, שורות של כסאות אדומים משרדיים. כל כיסא כבר תפס לעצמו מחזר שישוב עליו. ישוב רכון מעל לסמארטפון. בין שורות הכיסאות יש מעבר די רחב שמוביל לקדמת האולם שהפכה פניה למאיין במה. במעבר מתקדמת במהירות אישה כבת 50. ניראת עייפה וטרודה. ניחן שכלל אינה רוצה לשאת דברים לקהל שאינו רוצה לשמוע. השעה מאוחרת. השמש כבר מזמן שקעה. אותה האישה המוזנחת במעט תמיד מדיפה ריח קפה חריף. מעורבב בסיגריות. נראה שלא משנה באיזו שעת יממה תתקל בא תמיד היא תדיף את אותו הריח החריף חמצמץ. היא מתחילה לדבר. מדברת על מוסר ואחראיות. את שפתה הענייה היא מנסה בכל כוחה לפדות במילים במשלב לשוני גבוה מזה שהתרגלה אליו. הדיבור נראה מאולץ. המשפטים נשמעים לא טבעיים ומדיפים גם הם ריח סיגריות וקפה.

לאולם נכנסת קבוצת מאחרים. חלקם מתיישבים הישר מאחור חלקם מחפשים מקום קרוב יותר לקדמת האולם.

במהירות חולפת אישה על גבול הזקנה ואיתה נערה צעירה ותמירה. הן מתיישבות מלפנים. הנערה ישובה זקוף במכנס ורוד ובלונד צבוע. ריחה נעים. נראה כי רק הרגע יצאת ממקלחת חמה ועוטפת. אולי זאת סיבת האיחור?

הדוברת מתחלפת לדובר.

כעת על הבמה עומד גבר משופם. עמידתו איתנה. הוא נראה בטוח בעצמו.

במהרה אשליית הביטחון העצמי מתחלפת במונוטוניות. ניתן לשער שהוא נשא את אותו נאום כבר עשרות פעמים. עמידתו הזקופה כבר לא ניראת כל כך בטוחה אלא יותר מאולצת ומאוסה. כזאת שכבר אין לה משמועות אמיתית אלא זה רק כוחו של הרגל. הוא מדבר על כפרים פסטורליים בפולין ועל ילדים רכובים על אופניים. על רכבות החולפות על פני השדות ובהם היהודים. על ניצול שראה את אותם השדות אבל מתוך קרון רכבת המשא המחניק. הפעם הוא חוזר בתור מנצח אני ניגשת אליה מחזיקה את ידה מנשקת אותה בעדינות ביד מעל המרפק. מעבירה יד אל המותניים שלה מאזור הצלעות. העור שלה קריר. יש לה ריח נעים כאילו הרגע יצאה ממקלחת חמה ועוטפת. היא מנשקת אותי, נושכת את השפה קלות ואני לא אענה לכם על השאלות כי אין לי תשובות תצטרכו לנסות להבין בעצמכם. אולי לא בזמן המסע אולי אחריו ואולי אף פעם היד שלה חולפת במהירות על הבטן התחתונה ומגיעה לאזור החלציים שלי. היא נשכבת לאחור אני מעבירה אצבע על הירך הפנימית שלה. היא שכובה לאחור. עורה האדים במעט. פיה מעט פעור לבסוף יש לכם אחריות לזכור אם לא בשבילכם אז בשביל הזיכרון הקולקטיבי הלאומי שלנו כלאום יהודי מתחדש בארצו."