את הסתיו שלי את כול העונות שלי

שנאה. הרגש הזה כרגע ממלא אות לגמרי. שנאה עמוקה ובלתי פוסקת ששורפת אותי מבפנים שגורמת לי להרגיש שהדרך היחידה שהיא תוכל  לצאת היא דרך  פתחים שאני אחרוט בעצמי. שנאה ששורפת ומכבה בי הכול. זה ערבוב זה שנאה עצמית ושנאה למערכת שנאה לחיים והמון המון שנאה אליי. על זה שאני לא מתאימה לכאן שאני חסרת שימוש מטומטמת חסרתת כל כישרון או יכולת או ייחודיות אני רק עוד אחת די גרוע שאפילו לא יכולה להצליח בבגרות. מילא אם הייתי סתם עוד לוזרית חסרת תכלית. לא אני לא כזאת!! יש לי דרישות וציפיות שמתנפצים על חוסרת היכולת שלי הטמטום שלי ואני  פשוט גרוע אני לא שווה את החשמל שמובוזב על השורות האלה שאני אילו לא כותבת כי זו לא כתיבה אלה משפריצה מתוך הריקבון של עצמי. אני אפילו לא מדברת על האכזבה הגורפת  והתמידית שאני מהווה עבור ההורים שלי. אני כישלון  בכל דרך שאני בוחרת. לאן שאני לא פונה אני נכשלת ומכשילה את הסובבים אותי. אם לא האמביציה האין סופית שלי בתוספת היהירות שלי וההתנשאות הייתי סתם ממוצעת. אבל ככה? אני כישלון ששונא ומשניא את עצמו. כישלון כל כך עצוב וכל כך גורף.