את הסתיו שלי את כול העונות שלי

מיליטריזם בחינוך הישראלי.

אחד הזכרונות הכי מוקדמים שלי הוא מאחי הבכור. אחי גדול ממני בערך ב16 שנה זאת אומרת שאני הייתי בת 2 הוא התגייס. אני זוכרת אותו חוזר הביתה עייף ומותש אחרי שבוע בבסיס בטירונות או משזה לא יהיה ואני זוכרת את עצמי רצה אליו ומחבקת אותי במדים, אני זוכרת את הריח שלו ואת תחושת המדים שאני מחבקת אותו. במיוחד זכור לי הצווארון המקופל לבחוץ, אותו מרים אותי את התיק הענק שהוא תמיד היה מגיע איתו גם את הנעליים הצבאיות הכבדות והענקיות אני זוכרת. ותמיד את אותה תחושת השמחה והצהלה שהנה הוא חזר וכולנו ביחד.  קשה לי לאמין שכל כך בקרוב אני אהיה בנעליים הצבאיות הכבדות ועם התיק הענק.

יש לי מספר זיכרונות מהגן שקשורים לצבא ולמיליטריזם.

כל בוקר בגן שלי היה נפתח בשירת התקווה בעמידה. אף פעם לא הבנתי מה אנחנו בדיוק עושים ומה אנחנו שרים ולמה צריך את זה. אף אחד לא טרח להסביר לי ואני לא שאלתי. או שאולי שאלתי ולא קיבלתי תשובה מספקת. אני זוכרת את ההפתעה שעליתי לכיתה א' ופתאום לא שרו את התקווה בבוקר. מאז תקופת הגן המילים חקוקות בזיכרוני.

כל יום שישי הגננת הייתה מקריאה לנו את פרשת השבוע או סיפור יהודי שקשור בה. אחד הסיפורים שזכורים לי במיוחד הוא על יהודי שהיה לו סוס והוא מכר אותו לגוי והסוס עבד כול השבוע כמו שצריך רק ביום שבת לא הסכים לקום. הגוי הלך ליהודי ושאל אותו מה זה והיהודי ענה לו שביום השבת היהודים לא עובדים בגלל זה הסוס לא רגיל לעבוד בשבת, ואז הגוי הבין שאם אפילו סוס מבין שלא עובדים בשבת אז כנראה יש בזה משהו ואימץ לעצמו את המנהג.

עוד זיכרון שלי הוא שאלה של הגננת אלינו: היא שאלה אותנו מה זה מולדת? שלא ידענו לענות היא הסבירה לנו. בפירוט ולהט.

רק לי זה נראה קצת פשיסטי? שירת ההמנון כל בוקר, ביום שישי סיפורי עם שמפלים זרים והסברים על המולדת לילדים שעוד לא חגגו יום הולדת 5?

עוד זיכרון מאוד מרכזי אבל גם מאוד שונה הוא שלימדו אותנו בגן להשתמש במסכות אב"כ. באנו איתם בבוקר והיום הוקדש להסברים איך לובשים אותם, אני זוכרת שהגננת רק אמרה מסכות אב"כ ישר שאלתי אותה אם זה קשור לפורים.  אני גם זוכרת שלחוג בלט גם הלכתי עם הקופסא עם המסכה. בדיעבד אני יודעת שכנראה זאת הייתה הפאניקה שיהיה מלחמת מפרץ 2 שארה"ב נכנסו לעיראק.

ועכשיו די עם הנוסטלגיה ובואו נחזור לזיכרונות הרבה יותר טריים.

הקיץ היה לי את הגדנ"ע. בפעם הראשונה נחשפתי למיליטריזם בישראל במלאו ובכל אדרו. בגדנ"ע מבחינתי היו מספר נקודות שיא או שפל תלוי כיצד תבחרו להגדיר.

בראשונה המפקדת הקריאה לנו קטע נורא ארוך אבל אני אבחר לצטט קטע אחד מסוים שנשמע בערך ככה: "להיות חייל זה חלום, להיות חלום זה תקווה." לא יודעת מה איתכם לדעתי להיות חייל זה לא חלום ולא תקווה אלא הכרח.

בשנייה הביאו לנו ציטוט מדומני של בן גוריון: "עם בונה צבא בונה עם". לדעתי עם שהצבא בונה אותו זה עם פגום משהו לא בסדר בו עם אמור להבנות על יסודות לגמרי הפוכים מאלו. עם אמור להבנות על חינוך ספרים ומדע.

בשלישית היה לנו שיעור על כבוד האדם וחירותו ומיד אחריו הלכנו לירות במטרות דמויות אדם.

עוד נקודה שמעניינת אותי אם חס וחלילה מאיזושהי סיבה ייחטף\ ייהרג חניך גדנ"ע הוא יהיה חלל צהל? כלומר אם לא אז למה נתתם לאזרח מדים ונשק??? ואם הוא הכן ייחשב לחלל צה"ל איך זה שגייסתם קטין שלא יכול אפילו לקנות לעצמו פחית בירה.

אני מבינה שכל זה הכרחי אחרת ילדים בני 18 פשוט לא ילכו להקריב את עצמם אם הם לא יידעו מה זה מולדת מגיל הגן אבל הפנים האלה של המדינה שלי מפחידות אותי.

גדלתי בבית ציוני עם אבא ואחים ודודים וכולם בצבא הייתי הכי מורעלת אבל ככל שזה מתקרב וככל שאני לומדת ומכירה את צה"ל השירות נראה לי יותר ויותר מפחיד. אני יודעת שאני אתגייס גם מטעמים אידיאולוגים וגם מטעמים חברתיים אבל אני לא יודעת עד כמה זה יהיה בלב שלם לצערי.

החיים ההטרו-נורמטיביים שמעולם לא יהיו לי.

ארוחת יום שישי. משפחה ישראלית ממוצעת, ממושב בפריפריה. אבא אמא שלושה ילדים.  הבן הבכור סטודנט הבת האמצעית חיילת והבן הצעיר תלמיד תיכון מצטיין. הבן הצעיר מביא את החברה שלו לארוחת שישי כיאה לבן הממוצע במשפחה הממוצעת. כולם מחייכים האוכל טעים והחדשות בטלויזיה מספרות על עוד זועה בסוריה. פסטורליות לשמה.

רק בעיה אחת קטנה. החברה החדשה שהבן הצעיר הביא היא קצת לסבית מבולבלת שכרגע בדיוק מתלבטת בין לזרוק אותו או לבגוד בו או עם האקסית שלה או עם טרנסג'נדרית פוליאמורית לפני השינויים. הבן לא יודע מכלום ולא חושש מכלום ובטוח שהכול אצלו מעולה שהוא מצא את הבחורה הנכונה. אומנם היא עוד לא אמרה לו שהיא אוהבת אותו אבל הוא די בטוחה שזה יגיע. הוא מסתכל עלייה בעיניים מאוהבות ובראשו אפילו לא יכול לעלות צל  מחשבה כזאת.

אני כל כך רוצה שהחיים ההטרו-נורמטיביים האלו יהיו שלי. שאני אהב אותו.

לצערי זה כנראה לא בר מימוש ואני המשיך להרגיש בן אדם נורא ואיום שפוגע בבחור נורא נחמד שלא חושד לא יודע ולא אשם בכלום.

פולני סליחה. סליחה על זה שאני אזרוק אותך או על זה שאני אבגוד בך בכל מקרה אני לא יהיה בסדר ואני אצא בן אדם נורא ואיום שלא מתחשב בכלל ברגשות הזולת. סליחה, אני יודעת שאני לא בסדר אבל אני לא יכולה לתקן.

חווית הצו הראשון שלי.

אז השבוע היה לי צו ראשון. קמתי מוקדם בבוקר כדי לקחת אוטובוס ב-7 כדי להיות שם ב8. התמזל מזלי ובאותו היום היה צו ראשון לחברה הכי טובה שלי אז נסענו ביחד. ביקשנו מהנהג שיגיד לנו באיזה תחנה לרדת ואובחן..... הוא טעה בתחנה וירדנו תחנה אחת אחריי. התברר שיש לנו הליכה של חצי שעה ללשכת גיוס שאין לנו שמץ של מושג איך ללכת אז התקדמנו לנו לכיוון הלשכת גיוס בעזרת שאלות לכול מיני אנשים מפחידים שפגשנו ברחוב. רובם היו מנקי רחובות שלא דיברו עברית ובדואים. ובעזרת וואיז באייפון או כמו שניסחנו את זה: "במטרה להגיע ליעד הצבאי השתמשנו בטכנולוגיה ויחסי אנוש".

בשעה טובה ומוצלחת הגענו ללשכת גיוס ו... לא נתנו לנו להיכנס כי באנו לפני הזמן. אז אם אומרים לכם ילדים יקרים לבוא כמה שיותר מוקדם- אל תאמינו! הכול שקר וכזב! נשארנו לחקות בחוץ על ספסל שלידנו עישנו כמה ערסים ועוד חבורה של דוברי ערבית שוחחו בינהם (נראה לי הם היו בדואים).

אז ישבנו שמה בודדות גלמודות והיה גם קר ככה שבכלל היה פאן ופתאום יצאה איזה קצינה במשקפי שמש ועל עקבים משהו מהפנט. היא באה לפרוק נשק עם כמה חיילים אבל באמת שהיא הייתה מדהימה והזכירה לי את כול הסרטי פעולה האלה. באותו רגע ראיתי את האור הפנימי שלי והבנתי את היעוד שלי בחיים! להיות קצינה כוסית! (דמיינו מוזיקה דרמטית של גילוי עצמי ברקע).

ואז סוף סוף הכניסו אותנו.

חיקינו עוד קצת בפנים ואז באה המאבחנת לקרוא לי. למאבחנת שלי קראו דנה והיא הייתה ממש חמודה, כל הרעיון היא הפילה דברים והתעטשה. מאמי שכמוה . במבחני עברית ממש הצלחתי והיא ממש התלהבה ממני. הרעיון האישי גם עבר לי ממש טוב לדעתי. למורות שהיא שאלה אותי שאלות קצת עזויות לטעמי, כמו האם הוטרדתי מינית אם היה לי הפרעות אכילה ונדודי שינה. תגידו מישהו אמר להם פעם כן?  

אחרי זה היה לי בדיקות רפואיות. ואני חייבת להגיד שאנדרלמוסיה כזאת בחיים שלי לא ראיתי! עשיתי בדיקת שתן מראש בקופ"ח אז אחת הפקידות שלחה אותי להביא את התוצאות למעבדה וזה לקח לי חצי שעה!!! בגלל התור.

אחר כך היו בדיקות גובה וראייה ואז בשעה טובה ומוצלחת סוף כול סוף הכניסו אותי לרופאה. ואז היא שאלה אותי במבטא כבד איפה הבדיקת שתן שלי. הסברתי לה שנתתי אותה למעבדה ואז היא שלחה אותי להביא אותה. אני באתי לחייל במעבדה והוא ענה לי שהוא זרק אותה. הוא הוציא דף מקומט מהפח ועם זה אני הולכת לרופאה. כמובן לא רגע נעים במיוחד.

 הבדיקות רפואיות תודה לאל היו בסדר ואז הגיע תורו של השאלון הרפואי: מעשנת סמים? יש לך אידס? יש לך שחפת? מעשנת? שוטה? האם את משתמשת באמצעי מניעה? העיניים שלי נפערו לרווחה ככה שזה גרם לה אפילו לצחקק עליי.

אני חייבת להבין מישהו ענה לה פעם כן?? "שמעי כן אני עושה סמים. קיבלתי עכשיו חומר משהו דלוקס רוצה קצת? אידס וואלה בדקתי לפני שנה וברוך השם אני חיובי!! תמיד ידעתי שאני בן אדם חיובי!!"

אחרי זה היה המבחן פסיכוספטיקליבמעכגדיעכגדעכג. בתור למבחן ישבתי פאקינג 4 שעות!!! 4 שעות תור!! בחיים שלי לא סבלתי ככה. ממש השתגעתי שם. ופגשתי שם את האנשים הכי ההזויים מכל מיני תחנות בחיים שלי. זאת שהציקה לי ביסודי, ההיא שיש לנו אותו תאריך יום הולדת והחברה הכי טובה. המבחן עצמו עשיתי באופן סביר ואני מקווה לתוצאות טובות.

ואז אחרי המבחן המתיש עד אין סוף יצאתי מהלשכת גיוס מבוגרת ב10 שנים משנכנסתי. הלכנו לפצות את עצמינו בשווארמה שהייתה הדבר הכי טעים שאכלתי בחיים שלי. כנראה היא נראתה לי כ"כ טעימה בין השאר בגלל שלא אכלתי מערב אמש.

הגעתי הביתה רק ב8 עייפה ומותשת.

אני אסיים בציטוט של התוכנית הגאונית מצב האומה: