את הסתיו שלי את כול העונות שלי

המניפסט הלסבי שלי.

שפולני מנשק אותי אני מרגישה במקום הכי נמוך. אני מרגישה שאני הולכת נגד הטבע ועם כמה שזה נשמע מוזר גם נגד אלוהים. אני מרגישה כאילו אני מתגרה, פוגעת, הולכת כנגד כול הטבעי והעל טבעי בי. אני מרגישה זרה בגוף של עצמי. אחד הרגעים הכי מגעילים ודוחים בחיים שלי היו ששמתי לב לאזור המפשעה שלו ושעומד לו עליי. באותו רגע רציתי לקפוץ מאיזה מגדל. או להפוך לסטרייטית חובבת בולבולים. כנראה זה לא אפשרי. יש בי המון שנאה עצמית עדיין.

שהאקסית שלי נישקה אותי הרגשתי קסום. באותו רגע הרגשתי בבית. אותם הרגעים שווים את כול הסבל הכרוך בלהיות לסבית. ברגעים האלה אני הרגשתי זיקוקים.

הייתה לנו פעילות כיתתית שבה חילקו אותנו ל4 קבוצות של בנים ובנות לחוד. וביקשו לצייר בתור קבוצה את האישה או הגבר המושלמת בהתאמה לדעתנו. אני אפילו לא רוצה לפתוח את עניין האפלייה והשוביניזם משתי הצדדים (קבוצות הבנים תיארו את האישה במטבח בחוטיני והבנות תיארו את הגבר הקיים בתור כלב).

אז בזמן החלוקה לקבוצות ובזמן הפעילות הרגשתי לא שייכת. הרגשתי מנותקת לגמרי. זה היה אחד הרגעים הכי חזקים בהם הארון הרגיש לי לא בתור מקום מכסה בטוח אלא בתור כלא שהגיע הזמן לברוח ממנו.

בצער וביגון קודר אני אפרד מפולני ואצא מהארון. המטרה שלי לעשות את זה עוד השנה. בואו נקווה שיהיה לי ביצים לזה.

אנקדוטה מעניינת:

האקסית של האקס יצאה מהארון בתור לסבית.

צירוף מקרים או הפיתרון לתעלומת הנטייה המינית?