את הסתיו שלי את כול העונות שלי

אז אני רואה בבלוג הזה לא רק יומן אלא גם מקום לפרסם ניסיונות כתיבה שלי. אז תרחמו עליי ועל ניסיונות הכתיבה הראשונים שלי. מקווה שתהנו ואני גם מתכננת המשך: 

פרק א

היא התיישבה על הספא. היא השמיעה הנחת רווחה מזה שסוף סוף היא השתחררה מהנוכחות המעיקה של חברת.  היא ישבה בשתיקה מוחלטת על הספא ובהתה במנורה. היא נשכבה על הספא והתחילה לפצל קצוות מפוצלים בשיער. הראש שלה היה חופשי ונקי ממחשבות. הדבר היחיד שנותר בתוכו זו תחושה אחת, שניקרה בא ללא הפסקה בימים האחרונים והייתה נטועה בה מיום היוולדה. החוסר רצון לחיות. אובדנות. שם אחד רץ כמו על סליל בראש שלה. שוב, שוב, שוב, שוב, שוב ושוב!! שם של מישהו שגרם לפרץ חדש של התחושה הזאת. קראו לו סילבן. שם זקן לאדם צעיר. היא אהבה אותו. הוא עזב אותה, הוא אמר משהו על זה שמגיעה לה מישהו יותר טוב. היא התעקשה לקבל את הסיבה האמתית. בסוף הוא אמר לה. היא כבר לא מאתגרת אותו, אין לה מה לחדש לו. הוא הגיע למיצוי איתה. היא נעלבה, הלכה ויותר הוא לא ראה או שמע ממנה, לא שהיה לו אכפת מעוד אחת בתור שהוא סימן עליה וי.

לפניו היא לא הייתה מאושרת אבל הכל היה בסדר. הייתה תקופה בתיכון שהיא פגעה בעצמה אבל באופן כללי היא הייתה בסדר. איתו היא הייתה לראשונה מאושרת. לראשונה היא בקעה מהאפרוריות החיים וגילתה בשביל עצמה מהו בעצם אושר. לפניו היא לא הכירה את משמעות המילה. אחרי הפרידה ממנו, חזרה לאפרוריות המשמימה לא נראת אפשרית. היא טעמה טעם גן עדן. ועכשיו ליפול בחזרה לעפר האפרוריות?

היא אמרה לעצמה שהיא לא תעשה את זה. שהיא לא יכולה להרשות לעצמה להיכנע לתחושה הזאת. היא חשבה על זה עוד קצת והגיע למסכנה שזה לא כניעה. נכנעים לאויב. המוות הוא לא אויב. המוות הוא אבא ואמא. הוא חיבוק נצחי וחם באדמה הקרירה. המוות הוא הורה שמגן על ביתו מפני כל רעות החיים.

בכל מקרה, היא ידעה שהיא לא יכולה לחזור להורה הזה כל עוד ההורים שלה בחיים. זה ישבור אותם. הם לא מבינים את החיבוק החם והקריר בו זמנית של המוות. משום מה היא לא רצתה לפגוע בהם. בדרך כלל לא היה לה אכפת  מאנשים אבל מהם היה לה אכפת. הקשר היחיד שלה עם עולם החיים זו הייתה האהבה שהיא רחשה אל הוריה. אולי פחות אהבה ויותר תחושת מחויבות כלפיהם. מחר יום חדש ומחר היא שוב תסחוב את הקיום חסר המשמעות שלה. אל עוד זריחה ועוד שקיעה. מתי כבר תגיע השקיעה שלה ? היא התפללה. היא תמיד התפללה לאל אחד. אל המוות. ההורה שיחלץ אותה ממלתעות החיים.

השעון המעורר צלצל. היא קמה עם כאב ראש שסרבל את המחשבות שלה אבל הקל עוד יותר על התחושה הרגילה והמפחידה של האובדנות. היא ישבה לשתות את הקפה הרגיל שהיא שותה כל בוקר. היא ישבה וחשבה לעצמה: "אחד הדברים העצובים והמעייפים במוות שלי זו העובדה שאני לא אדע מי הגיעה ללוויה שלי ומי לא. והכי חשוב מה הם אמרו. אני צריכה לערוך קדם לוויה." זה הצחיק אותה.

היא קמה והלכה לעבודה. היא הייתה מלצרית בבית קפה קטן. עוד חיילת משוחררת שחוסכת לטיול הגדול אחרי צבא.

"דינה! יש עוד רבע שעה למשמרת שלך בואי שבי איתנו." קראה לעברה מלצרית שכבר סיימה את המשמרת. דינה שוב חייכה את החיוך הרגיל והנכון שלה.

המשמרת לא הייתה קשה. היא חזרה הביתה. אם אפשר כמובן לקרוא לחדר השכור הזה בית. מאז הפרידה מסילבן היא הפסיקה לבלות. נוכחות של אנשים הפריעה לה להתרכז במוות שלה. לדמיין אותו לפרטי פרטים. "עד שההורים שלי ימותו יכול לעבור יובל! אני לא אצליח למות בקרוב. למה הם לא רואים  במוות את אותה הברכה כמוני? מילא הם כפו עליי את החיים, לפחות שישחררו אותי מהם." קשה שלא מבינים אותך. גם לה היה קשה.

ימים חלפו. אותה שגרה משמימה. ואז זה נפל עליה. היא לא תמות בקרוב. היא צריכה למצוא תחליף. רוב האנשים רואים בברכת המוות קללה.  אולי היא תביא להם את הברכה הזאת? אולי כדי להתחיל בסילבי? ככה היא נהגה לקרוא לסילבן בימים טובים יותר. אבל איזה נקמה תהיה בלתת ברכה? אבל הוא נתן לה בעצם ברכה. הוא עזר לה להבין שהמוות  טוב ואוהב. אם כך על ברכה היא תחזיר בברכה. כמה חבל שגם היא לא יכולה להצטרף אליו. לא נורא. היא יודעת ובטוחה שהיא תצטרף אליו בסופו של דבר. החלק הכי טוב באהבה ואמונה במוות היא הידיעה שהטוב תמיד מנצח. שההורה תמיד עוטף את הילד התוהה ברחמים בסוף. הרוב מתנגדים למוות. רק מיעוט רואה את האור והולך לכיוון החיבוק. החיים הם ערמומיים ומפריעים ליצורים חיים לקבל אהבה מההורה שלהם.

פרק ב

יום למחרת היא שוב קמה לעוד יום מעייף. היום היה יום שבת. שמש חמימה עציצה מהחלון שלה. פתאום דפיקה בדלת.

"דניאל? מה אתה עושה פה?"

במפתן הדלת עמד ידיד מאוד קרוב ויקר לליבה. לאחר הפרידה מסילבן היא ניתקה כמעט לגמרי קשר עם כל החברים. היא לא הזמינה אותו ולכן מאוד הופתעה לגלות אותו עומד בכניסה לדירה שלה.

"אוי דינה! את ממש חיוורת! את לא עונה לפלאפון, לא להודעות, כלום! נעלמת!"

"דניאל אל תדאג לי אני בסדר... סתם תקופה עמוסה. בוא תיכנס."

הם נכנסו לדירה והמשיכו ישר למטבח. המטבח קטן, צפוף ומסריח. בכיור עומדת ערימת כלים לא שתופים. הזבל בפח עולה על גדותיו. דניאל נראה מודאג. הוא התיישב על הכיסא ליד השולחן המטונף.

"כ"כ מוזנח פה. מה קרה לך?"

"אני בסדר, פשוט עמוס לי קצת. אני באמת צריכה לסדר פה."

"לא. זה לא עניין של לסדר. משהו לא בסדר קורה איתך."

"הכל מעולה אל תדאג."

"לא, אני מאוד אדאג. חשבתי שכבר עזרתי לך להתגבר על הזין ההוא."

"כן, התגברתי. הוא בעבר שלי. באמת שהכל בסדר." היא אומרת את צמד המילים "הכל בסדר" ודמעה קטנה זולגת במורד הלחי שלה. דניאל קם וניגש אליה:

" די מאמי אל תבכי. הכל יהיה בסדר. אנחנו ננקה פה ואז נצא נעשה לנו טיול קטן."

"אני לא צריכה טיול! הכל בסדר. אני נשארת פה."

"בסדר איך שתרצי. אבל קודם נעשה פה קצת סדר."

הם ניקו את הבית. לראשונה מאד הפרידה מסילבן היא חייכה חיוך אמיתי. לא לבשה מסכה אלא חייכה.

"פייי זהו סיימנו פה."

"כן. ואני חייבת לציין שהיה כיף!"

הוא חייך ואמר: "אני שמח!"

"בוא נזמין פיצה!!"

"זורם בואי!"

הפיצה הגיעה. הם אכלו אותה בתעבה. בדקות ספורות הם סיימו מגש.

"אני מאוד שמחה שהגעת. תודה."

"אני תמיד שמח לעזור לך. תבטיחי לי שתעני לפלאפון ולא תעשי שטויות!"

"מבטיחה, מבטיחה, מבטיחה!"

היא ליוותה אותו לדלת. הוא נכנס למעלית ועוד הספיק להגיד לה: "יאללה נדבר! ביי"

היא צעקה לו: "ביי לאב יו!" ספק אם הוא שמע.

היא התקלחה ונכנסה למיטה. לראשונה היא הבינה שיש לה בעיה. היחס שלה למוות הוא בעייתי, לא נורמלי והיא צריכה לטפל בו. 

לפני מספר ימים אני נסעתי באוטובוס לכיוון צפון הארץ. בזמן הנסיעה הזכרתי לנהג את ההבטחה שלו להגיד לי מתי אני צריכה לרדת. הטיפ הכי חשוב לנסיעה בתחבורה ציבורית זה התחברות עם אלוהי האוטובוס, הכול יכול כלומר-לנהג. שירדתי הוא פנה אלי ושאל: "את הולכת ליום הולדת?" עניתי לו: "אמ.. כן יום הולדת אפשר להגיד גם ככה." ירדתי באמצע כביש מהיר וחשוך. איתי מהאוטובוס ירדו כמה "בני מיעוטים". הדם שלי קפא וכבר ראיתי לנגד עיני את הגופה החרוכה שלי בשדה, או את הגרון המשוסף אחרי האונס הברוטלי שהם יבצעו בי. כמעט רצתי לתחנה אוטובוס המוארת. התקשרתי למארחת שלי כדי לברר כיצד אני מגיע ליום הולדת שאליו הוזמנתי. קיבלתי הוראות מבולבלות ולא מספקות. הבנתי בקושי לאן אני צריכה ללכת. הנעליים לחצו. ואני רעדתי מפחד. בראשי עדיין רצות התמונות המזוויעות של "מה יקרה לי אם אני לא ארוץ" . מכונית חונה צופרת לי. אני לא מתייחסת וממשיכה כמעט לרוץ. אני רואה שלט ועליו כתוב באותיות גדולות שם המושב שאליו אני מנסה להגיע ובאותיות עוד יותר גדולות שם של כפר ערבי שנמצא בקרבתו. כל אותו הזמן ממשיכות לרוץ לי בראש תמונות מהאונס הברוטלי שאני עלולה לעבור. לבסוף פגשתי את המארחת "האדיבה" שלי. ואפילו לא נאנסתי!! כעיקרון היא לא יפה. אבל באותו רגע היא דמתה  בעייני למשיח. למושיע הבלעדי שלי שבלעדיו חיי היו בסכנה ממשית.

הלכנו במושב השקט מידי והמאיים מידי. נראה לקוח מסרט אימה אמריקאי. כבר שקלתי בראשי מה היה עדיף, להרצח על יד פסיכופט או על ידי ערבים על רקע לאומני?

סוף סוף הגענו לבית שנראה לי ברגעים הראשונים יפה יותר מכל מגדל שן, או מכל ארמון.

שידו הקרה של הפחד עזבה אותי קצת גיליתי שזהו בנין בן קומה אחת. די מכוער ורגיל.

במרפסת ישבו מרבית הנוכחים. כל אחד משעשע וקריקטורי בדרכו שלו.

הראשון על תקן המזרחי הקדום והקנאי. אני כמעט לא מכירה אותו כלל. הוא די יפה- דומה לאלדין.  כרגע יש לו חברה. את החברה שלו אני רואה לראשונה. החברה שלו היא ג'ינג'ית עם פרצוף סלאבי קלאסי. עם אף כפתור ועור כ"כ לבן שמכל מחשבה או צחקוק היא מאדימה.

במרכז המרפסת עמד האמן המיוסר. יש לו כישרון מסוים. אבל יותר מכישרון יש לו נוכחות, צורת דיבור והתנהגות כאילו הוא כבר אמן דגול. קשה לי לומר אם הוא כריזמטי או לא אבל ללא ספק הוא דמות מרכזית ואהובה.

הייתי יכולה לעבור ולדבר על כל אחת ואחד מהם אבל ברשותכם אני אדלג אל דמות די שולית אבל משעשעת ומגוחכת עד אין סוף! כמו כל הנוכחים גם הוא באזור גיל 16. הבעת הפנים הקבועה שלו היא הבעה מיוסרת של עצירות או קלקול קיבה. על הראש שלו הוא כמעט חובש בלורית כמו של ג'סטין ביבר. גם  צבע השיער שלו מתאים. אני כבר לא יכולה לחקות לרגע המצחיק הזה שהוא יקריח!! באופן כללי המראה שלו הוא מראה של הנער הבוגר שתמיד כל הבנות בנות ה12-14 מתאהבות בו. מראה של כוכב פופ זחיח כזה. משהפך אותו לעוד יותר מצחיק זה ההתנשאות שלו. השילוב המדהים הזה של התנשאות והמראה המלוקק יוצרים שילוב פרודי וקורע מצחוק! אפילו השם מתאים! יש לו שם לועזי. דיויד. אני לא מכירה את המשפחה שלו אבל ניחוש פרוע שלי שיש התאמה בין הצאצא למקור. הג'ינג'ית משום מה מוצאת חן בעיניו. היא תפוסה ולמורות זאת הוא עדיין מפלרטט איתה.

"יש לך אחות?"

היא צוחקת ומאדימה ואז עונה בצחקוק כלוא: "לא"

"חבל. אולי בת דודה?"

"כן." היא עונה בביישנות אפילו לא מתוקה.

"זה טוב! זה כבר מתחמם."

אני מתאפקת שלא להיקרע מצחוק. מעניין לעוד כמה שבלונות הוא ידחוף את עצמו. הוא כמעט מתפוצץ מחשיבות עצמית.

לחדר נכנס עוד נער. די נמוך. רזה קצת כפוף. הוא לא יפה. אבל חייכן ועושה רושם של בן אדם טוב. הוא לא זוכה להרבה אהבה מהמין הנשי. הוא מתיישב לידי. עוברת לי בראש המחשבה שלא הייתי נוגעת בו גם עם מקל. אחרי ששתיתי חשבתי אחרת. אני והוא היינו בערך הבתולים היחידים. בתור בדיחה החלטתי לזרום איתו. חוץ מזה גם תקופת זמן ניכרת הרגשתי שהבתולין זו סוג של שלייה שאני צריכה להסיר מעצמי כדי להפוך לפרפר (ללא ספק הדימוי הכי מצחיק שלי עד היום). הוא היה ממש גרוע והכל היה ממש מצחיק ופרודי. שהגיע החדירה הוא לא הספיק להכנס וכבר גמר. זה היה צ'יק וזהו. יותר מהיר מהצתת מצית, יותר מהיר מחיו של פרפר- או כמו שניסחו מוצלחים ממני: "יותר מהיר מקדנציה של ראש ממשלה."

אז חברים מהיום אני הרבע  בתולה הראשונה. כמו רבע עוף רק פחות טעים.

חלק א- "תגיד לאשתי שאהבתי אותה. אני נכנס." או איך זה לרדת לבחורה בפעם הראשונה

לכל גבר ולכל לסבית או ביסקסואלית מגיעה מתישהו הרגע הזה שצריך לצלול לעולם התחתון. את כולם זה מלחיץ ואני מודה- גם אותי. השבוע בפעם הראשונה נפלה בחזקתי זכות כזאת ויצאתי למשימת שטח מאתגרת. אני אחסוך לכם את הדאגה והודיע את הבשורה המשמחת- המשימה הושלמה.

גיבורים כמוני לא זוכים לאיתורי גבורה ואפילו לא לצל"שים אבל תחושת סיפוק העצמי, שהקרבת עבור המולדת- מחפים על ההתעלמות הממסדית.

אני אגולל בפניכם פה את סיפור הצלילה הראשון שלי.

הלילה כבר ירד על המושב השקט בצפון הארץ, האוויר מעט קריר דבר לא מפריח את השקט מלבד משב רוח שקט שסוחף איתו ריח דשן קל.  בשעות כאלה רק 3 סוגים של אנשים לא ישנים: לוחמי הצדק, לוחמי הציונות ולוחמי המשגל. באותו לילה אפלולי ניתנה בידי הזכות להשתייך לסוג השלישי.

באותה תקופה עוד לא עברתי אפילו את גיל 17 והייתי בשיא תקופת הפורענות שלי. את פעימות רגלי הפניתי לכיוון  כניסת המושב ובו פגשתי ספק מכרה, ספק ידידה. ברשותכם אני אעניק לה את הכינוי וואנבי היפית או בקיצור- היפית. היא הייתה לבושה בחצאית לא ארוכה ולא קצרה וחולצה עם שרוול קצר. פניה היו די נאים ומלאים. היא הייתה מלאה נחמדות ספק אם הנחמדות הייתה כנה ואמתית או שמה היה משהו אחר באוויר. לומר את האמת עד עכשיו אני לא מבינה האם יש מקור אחר לנחמדות שלה. ואני גם מרגישה מתוחה על ידה. היא הובילה אותי לביתה שאז עוד לא ידעתי שהוא יהיה המקום בו אני אזכה לצלול בפעם הראשונה. הבית היה נמוך קומה עם מרפסת בכניסה. הבית היה חשוך ומסורבל. בפנים הבית היה משהו מבולבל ואנרכי. אולי זה הזיכרון שנשאר לי ממנו אבל התחושה שלי הייתה שלמורות גודלו הקטן של הבית הוא הזכיר לי מבוך חשוך ומפוטל או אולי מערה קדומה. בכניסה לבית קידמו את פני כל אלא שכבר הספיקו להגיע. מטרת ההתאספות המעט המונית שלנו (לפחות לטעמי), באופן רשמי הייתה לחגוג יום הולדת לאחד הנוכחים. המטרה האמתית הייתה לכל הפחות בשבילי לשכוח מעט את היומיומיות האפרורית שהייתי כלואה בה. ועדיין הנני כלואה בה. 

קצת דיברנו. קצת צחקנו. הרגשתי מנותקת. מדי פעם נוחתת עלי תחושת הניקור הזאת. בד"כ זה קורה שיש סביבי אנשים. תחושת לבד כזאת. הכרחתי את עצמי להתגבר על התחושת לבד הזאת. לא להיסחף אליה. היו שם קצת יותר מ-10 אנשים אני חושבת. אני כותבת את זה ותחושת הבדידות מנקרת בי שוב. אני מרגישה טיפה חסרת אונים אל מול הלבד וחוסר אכפתיות של האנשים סביבי. כרגיל, תמיד שאני כותבת אני מגיעה לתפנית דיכאונית. לא משנה כמה אני מנסה להימנע מזה.

שתינו קצת. שאני שותה אני חושבת פחות ועושה יותר. אני מאבדת את הדיכאוניות שבי והופכת לגרסה השמחה וחסרת המעצורים של עצמי. אני פחות שקולה, פחות מדודה. יותר שמחה ויותר מאושרת.

ברשותכם אני אדלג על חלק מהקטעים ואגיע ישר למשימה שלי.

היא ישבה מקופלת בתוך עצמה בערסל. לא יפה מידי. ג'ינג'ית מידי ובהירה מידי. לא התרשמתי ממנה. גם עכשיו היא לא השאירה בי רושם רב. היא הייתה בזמן הנכון במקום הנכון. במקומה יכלה להיות כמעט כל אחת אחרת. לאישיות שלה או לה עצמה אין משמעות. בדיוק כמו שלי לא הייתה משמעות. להישגים שלי, לכישורים שלי, לאהבות שלי ולשנאות שלי לא הייתה משמעות. רק למעטפת. אפילו המעטפת הייתה שולית. המקום הזמן והאלכוהול קבעו.

לשורדים האמיצים שהחליטו לקרוא את זה רק בגלל הכותרת והגיעו עד הלום אני רוצה להודות!

סביר להניח שאף אחד לא שרד עד כאן אבל ניחא. בכל מקרה פה מתחיל האקשן.

ברקע התנגן שיר של הבילויים. התנשקנו. שאני אומרת שהתנשקנו אינני מתכוונת שאני והיא התנשקנו. אני מתכוונת שהתנשקתי גם איתה אבל גם איתו, איתה, איתו ואיתו. הנשיקה איתה לא הייתה מיוחד ולא בישרה את הבאות.

על מיטה ממוצאת בערך שרועים 3 נערות ונער. את שלושת הנערות אתם כבר מכירים. הנערה הראשונה זו ההיפית, הנערה השנייה היא הג'ינג'ית הבינונית- ההיא שלא משאירה רושם במתבונן והנערה השלישית זאת אני. אני לא אקח על עצמי את האומץ לתאר את עצמי. הנער יפה. כנראה יפה יותר מכל הנוכחים באותו בית מסורבל ואפלולי.

ארבעתם לא בדיוק לבושים. רק קרעים של בגדים. קרעים לא במובן הפיזי. הבגדים שלהם חדשים ומכובשים. קרעים במובן של קרעים מההופעה הראשונית שלהם שבא הם הגיעו לבושים בתחילת הערב.

שם הצופה יכול לראות רק לבנים שמכסים במעט בושה את האזורים המוצנעים, שם רק כובע וכדומה.

החדר מואר באור חזק. ההיפית רק נכנסה לחדר ועומדת בכניסה. ראשו של הנער נמצא עמוק באזור החלציים של הנערה הג'ינג'ית- אך ללא הצלחה מרובה מידי. אני שכובה על ידם ובוהה בהם בסקרנות מסוימת. משועשעת מעט מהניסיון שלו לספק אותה ככל הנראה ללא הצלחה מרובה. אני נזכרת בבדיחה: "גברים חייבים להפסיק להעיר לנשים בנהיגה. אחרת אנחנו נעשה את זה לכם בסקס. יש לך עוד עוד עוד נו לא ככה.. עזוב! אני אכנס." הנער מוציא את ראשו בייאוש ומכריז: "טוב אנחנו שלישיה תחשבו על משהו יצירתי, אתן בנות!"

אני מחליטה להגיד לו שיעזוב ואני אכנס. ארשת הביטחון העצמי שלבשתי על פני הייתה מדומה. למעשה הייתי מלאת חששות ופחדים מכישלון. לקחתי  אויר וצללתי.

נגלה בפני מראה מרתק של שונית ורדרדה. ליד שפת הים גדלו אצות בשלווה. האצות לא הפריעו לי יתר על המידה בתצפית.

לאחר מאמץ כביר של כוחותינו המשימה הוגדרה כהצלחה והיא גמרה.

כנראה שאני אפול עכשיו לקלישאה לסבית אבל החלק הכי כיף היה החיבוק הארוך אחר כך. זה הרחיק קצת את תחושת סטוץ והעניק ממד אשלייתי של קירבה.

לא דיברתי איתה מאז.