את הסתיו שלי את כול העונות שלי

הגיל ואיתו הצבא לא מפסיקים לנקוש לי בדלת. או אם לדייק בתיבת הדואר. אז את הזימון ליום המא"ה קיבלתי באיחור אופנתי. פעם ראשונה בחיי שאני צריכה להשתמש בשירותי הדואר, ואופס! שביתה. פעם ראשונה ב17 שנות קיומי הייתי צריכה לקבל מכתב בשיטה הישנה ובדיוק בזמן הזה שביתה. אגב, אני כבר מפתחת תאוריית קונספירציה בנושא ועוד מעט יצא הספר שלי: "מלש"בית מדברת" ומיד אחר כך סרט. בר רפאלי כבר שוקלת לשחק אותי- אז תזכרו איפה קראתם על זה לראשונה. (פי אלף חוסר מודעות עצמית).

ואז בפתאומיות ראויה לסרט הוליוודי התברר, שאבוי שתאריך הזימון הוא בעוד ארבעה ימים! בדיוק ביום של המתכונת בספרות. אז התקשרתי לצבא ודחיתי את יום המא"ה.

 עכשיו דקת דומייה. פה שמור מקום של כבוד לברדק הצה"לי. התקשרתי למוקד הזה של הצבא כדי לדחות את מועד הזימון ונאמר לי בקול החלטי וחד משמעי: "אני מיד שולחת לך צו חדש."

"איזה יופי!" חשבתי לעצמי: "יהיה לי צו חדש בזמן במיוחד שאין שביתה עכשיו." אבל לא! הנה נשארו רק יומיים לתאריך המיועד ושום יונת דואר, שלום או לפחות יונית לוי לא נחתה עם הצו המיוחל על אדן החלון שלי. אני מתקשרת ושואלת קצת בהיסטריה "מה עם הצו?" ובאותה החלטיות נאמר לי שאין צורך בצו. אין צורך אז אין צורך. שאני אתעקש על צו מיותר? חלילה. יום לפני התאריך הנכסף אני מקבלת SMS מהצבא היקר שלנו שבו נכתב בהחלטיות חד משמעית שעלי להביא את הצו. אני בולעת רוק ולוקחת את הסיכון ללכת בלי צו. הרי זה גם משהו שיתבקש בשירות שלי, לא? החלטיות ומוכנות לעמוד במשימה וכמובן הכי חשוב לא להגזים עם הסוכר בקפה.

והנה סוף סוף אני עומדת בפתח מבנה קצת מכוער. עולה במדרגות קצת מכוערות. כרגיל בכל דבר שקשור למדינה אי אפשר להתחיל משהו בלי תור מהנה. אז שעה בתור נו כי זה צבא... לא להיות קטנוניים. האמת שזה בעצם אימון סודי כדי שנהיה מוכנים לשבת שעות במארב.

חילקו אותנו לקבוצה עם 6 בנות בערך. התחנה הראשונה שלי הייתה מבחנים מייגעים מול מחשב. המבחנים היו בערך באורך של החיים שלי בחזקת שתיים. אחרי חצי שעה של מבחן, מרפי שוב עבר להגיד שלום והמחשב שלי נכבה. הטכנאי היה נראה קצת בהיסטריה כי פעם ראשונה, הוא באמת עשה משהו בעבודה שלו חוץ מלהסתכל על כולם במבט סמכותי ומתנשא. לזכותו יאמר שהוא הצליח לתקן את התקלה ביעילות ובמהירות למורות המבט ההיסטרי בעיניים. אחרי כך הייתה לי תחנה "פיזית" היינו צריכות לסחוב שקים עם חול ולעשות כאילו יורים עליינו ובקיצור לשלב פעולה עם המשחק בחיילים. נקרעתי בין הרצון לשתף פעולה ולהיות "אסרטיבית" ובין חוסר ההבנה המוחלט "מה לעזאזל האנשים המוזרים האלה רוצים ממני?!"

אחר כך הייתה לי תחנה שבה היינו צריכות לבחור קבוצת אוכלוסייה שהיינו רוצות שתתוקצב במיוחד ולהחליט איך אנחנו רוצות שינוצל הכסף. בתחנה הזאת כבר הבנתי יותר טוב מה רוצים מממני. אז ניסיתי להראות מנהיגות או משהו כזה.

אחר כך הייתה לי תחנת סימולציה. למשלא יודע נותנים סיטואציה של יחסי אנוש מתוחים לדוגמא, לקוח לא מרוצה והנבחנת (כלומר אני) צריכה לעמוד בה. אז מגיע לי מזל טוב נראה כי הצלחתי להסתיר את העובדה שאני פסיכופתית בסתר  נטפתי נחמדות ואדיבות וסקס אפיל. טוב נראה לא נטפתי סקס אפיל למורות שהטייץ הזה יושב עליי אחלה!

התחנה האחרונה שלי הייתה תחנת הרצאות. הייתי צריכה להרצות על נושא שקיבלתי 4 דקות. הנושא שלי היה ניסוים בבעלי חיים אז בגלל שרוב החברים שלי הם צמחונים או טבעונים מטורפים שתופי טירוף  היה לי המון נימוקים בעד ונגד.

אנקדוטה קצרה:

הבחורה "שבחנה" אותי כל הזמן רשמה משהו בהיסטריה בפנקס שלה. כל פעם שהיא כתבה בו, הפרצוף שלה הביע הפתעה, מאמץ ועצירות. עד שהבנתי שזה בעצם הבעת הפנים הקבועה שלה המבט שלה נורא הלחיץ אותי כי הייתי בטוחה שאני עושה משהו לא נכון.

סוף נקדוטה.

בסוף היום היה לי רגע ישראלי במיוחד ולא במובן החיובי. במהלך היום ביקשו מאתנו להדביק מדבקות עם השם שלנו מקדימה ומאחורה. בסוף היום הרגשתי יד זרה נוגעת לי בגב. אז ישראלים יקרים תתחילו פאקינג לכבד מרחב אישי! זה שאת נקבה וגם אני נקבה לא מעניק לך את הזכות לפלוש למרחב האישי שלי במיוחד ללא רשותי. אני לא רוצה את הסאחבאקיות הזאת וכן אני גם לא רוצה שתדביקי לי או תורידי לי מדבקה בלי להגיד לי ולשאול אותי.

הא ועוד משהו לפני סיום: צבא יקר די חלאס תעזוב אותי ובלי אסמסים בלילה. סיכמנו?

אני פמיניסטית. אפילו מעצבנת כזאת. אחת שהייתה בצעדת השרמוטות ומדברת ברבים בלשון נקבה. אחרי שסגרנו את הפינה הזאת, יש לי עוד ווידוי. אני מאמינה בחופש ביטוי. כמעט מוחלט. אני מאמינה שחופש הביטוי תופס גם שאני לא מסכימה עם הדובר. לדוגמא נטלי כהן וקסברג במונולוג שלה "אני שואה" https://www.youtube.com/watch?v=flfUvPyLVZI - אני לא מסכימה עם האמירה ובטח שלא עם הדרך אבל עוד יותר אני לא מסכימה למטח הקללות שהיא סופגת בטוקבקים. יש לה את הזכות לדבר וליצור ובתור אומנית אפילו את החובה לבקר את החברה. להרבה אנשים שרואים את עצמם כליברלים ונאורים יש נטייה להגביל את חופש הביטוי ברגע שמגיעים לפרות הקדושות שלהם- להט"בים ונשים. לאדם יש את הזכות להיות נגד נישואים חד מיניים. גם לאיש ציבור יש את הזכות להיות נגד וגם להביע את דעתו בעניין (בתנאי שהוא לא מעודד לאלימות) אין צורך לבצע בו לינץ' תקשורתי. וכן תוכנית סאטירה (גם אם היא לא מצחיקה במיוחד) יכולה לצחוק על נשים. תוכנית סאטירה יכולה לצחוק על הכל. לימנים יש נטייה להגביל את חופש הביטוי שזה מגיע לצה"ל או לשואה ולשמאלנים יש נטייה לצחוק על השואה כאילו אין מחר אבל ברגע שנוגעים להם בסודנים זה כבר לא בסדר. כמובן שהחלוקה הזאת שעשיתי לימין ושמאל היא מאוד גסה ודי סמלית.

אני מאמינה בחופש ביטוי מוחלט. במיוחד לתוכניות סאטירה. וחברותיי הפמיניסטיות בבקשה תגדלו חוש הומור :(

עוד ניסיון כתיבה שלי, כנראה לא מוצלח במיוחד. כל משנכתב פה זה מחשבות ורגשות שלי בזמן סדנת פולין. אם משהו במקרה נעלב מההקשר לשואה הוא לגמרי מקרי.

קבוצת נערים עייפים ומעת מתוחים יושבת באולם מואר. האולם די צפוף וחנוק. מיזוג האוויר מכוון על חום ויוצר תחושת חונק בלתי נתפסת. על ידם, מעורבבים ביניהם, יושבים אנשים בגיל העמידה. מעורערים מעט. שקטים עצבניים ומתוחים גם הם. רוב הקהל צלל עמוק אל תוך העולם שלו- כלומר לסמארטפון. הם אינם רואים דבר מסביבם.

בקדמת האולם נמצא מאין מקרן. מלפניו שורות, שורות של כסאות אדומים משרדיים. כל כיסא כבר תפס לעצמו מחזר שישוב עליו. ישוב רכון מעל לסמארטפון. בין שורות הכיסאות יש מעבר די רחב שמוביל לקדמת האולם שהפכה פניה למאיין במה. במעבר מתקדמת במהירות אישה כבת 50. ניראת עייפה וטרודה. ניחן שכלל אינה רוצה לשאת דברים לקהל שאינו רוצה לשמוע. השעה מאוחרת. השמש כבר מזמן שקעה. אותה האישה המוזנחת במעט תמיד מדיפה ריח קפה חריף. מעורבב בסיגריות. נראה שלא משנה באיזו שעת יממה תתקל בא תמיד היא תדיף את אותו הריח החריף חמצמץ. היא מתחילה לדבר. מדברת על מוסר ואחראיות. את שפתה הענייה היא מנסה בכל כוחה לפדות במילים במשלב לשוני גבוה מזה שהתרגלה אליו. הדיבור נראה מאולץ. המשפטים נשמעים לא טבעיים ומדיפים גם הם ריח סיגריות וקפה.

לאולם נכנסת קבוצת מאחרים. חלקם מתיישבים הישר מאחור חלקם מחפשים מקום קרוב יותר לקדמת האולם.

במהירות חולפת אישה על גבול הזקנה ואיתה נערה צעירה ותמירה. הן מתיישבות מלפנים. הנערה ישובה זקוף במכנס ורוד ובלונד צבוע. ריחה נעים. נראה כי רק הרגע יצאת ממקלחת חמה ועוטפת. אולי זאת סיבת האיחור?

הדוברת מתחלפת לדובר.

כעת על הבמה עומד גבר משופם. עמידתו איתנה. הוא נראה בטוח בעצמו.

במהרה אשליית הביטחון העצמי מתחלפת במונוטוניות. ניתן לשער שהוא נשא את אותו נאום כבר עשרות פעמים. עמידתו הזקופה כבר לא ניראת כל כך בטוחה אלא יותר מאולצת ומאוסה. כזאת שכבר אין לה משמועות אמיתית אלא זה רק כוחו של הרגל. הוא מדבר על כפרים פסטורליים בפולין ועל ילדים רכובים על אופניים. על רכבות החולפות על פני השדות ובהם היהודים. על ניצול שראה את אותם השדות אבל מתוך קרון רכבת המשא המחניק. הפעם הוא חוזר בתור מנצח אני ניגשת אליה מחזיקה את ידה מנשקת אותה בעדינות ביד מעל המרפק. מעבירה יד אל המותניים שלה מאזור הצלעות. העור שלה קריר. יש לה ריח נעים כאילו הרגע יצאה ממקלחת חמה ועוטפת. היא מנשקת אותי, נושכת את השפה קלות ואני לא אענה לכם על השאלות כי אין לי תשובות תצטרכו לנסות להבין בעצמכם. אולי לא בזמן המסע אולי אחריו ואולי אף פעם היד שלה חולפת במהירות על הבטן התחתונה ומגיעה לאזור החלציים שלי. היא נשכבת לאחור אני מעבירה אצבע על הירך הפנימית שלה. היא שכובה לאחור. עורה האדים במעט. פיה מעט פעור לבסוף יש לכם אחריות לזכור אם לא בשבילכם אז בשביל הזיכרון הקולקטיבי הלאומי שלנו כלאום יהודי מתחדש בארצו."