ארוחת ליל שישי. כתמיד, מתחיל משעמם, בקושי אוכלת כי אני אוהבת אולי מאית מהדברים שאמא שלי מכינה, ולאט-לאט מתפתחת שיחה.

זה נחמד.

מסתיימת הארוחה, אני שוטפת כלים, וכולם נשארים בשולחן לשתות תה (או קולה, במקרה שלי). איכשהו מגיעים לנושא של רעננה, ומשם איכשהו למטפלת כשהיינו קטנים, ואני אומרת בתמימותי שכיום אני מוגבלת לחפיסת שוקולד אחת בשבוע, אבל זה לא ממש תופס כי אני אוכלת מלא בעבודה (בתכלס אני לא אוכלת כזה הרבה. אולי קליק אחד בשבוע, יחד עם החבר'ה).

ואז אבא שלי מתחיל להרצות. שוב. הפעם על סכרת.

פאקינג דאמיט, יש נושא בחיים שלי שהוא לא ירצה לי עליו?

באיזה זכות הוא מרצה, כשהם עצמם לא אוכלים בריא (אחת הסיבות שאני נמנעת מהמאכלים של אמא היא כמויות המלח שהיא שמה).

[ומה, אתה לא תהרוס לעצמך את העיניים, כשאתה עובד שעות מול המחשב בחושך?]

אני פאקינג בת 23. אני לא מטומטמת. אני יודעת שכמויות הסוכר שאני אוכלת לא בריאות. שיש לי מחסור כרוני בברזל וויטמינים שונים וכולסטרול גבוה. אני יודעת למה כל אלה יגרמו בעתיד. אני יודעת שעישון זה לא בריא, ומרגע שאני משיגה רשיון לאופנוע התחייבתי על לעבור תאונה בעתיד הלא-רחוק.

נחשו מה? לא אכפת לי.