ובכן.

עברתי טסט. חשבתי שאני אתרגש יותר. אבל זה עדיין היה יום טוב – הלכתי עם אמא למסעדה, נפגשתי עם ה-BFF, ויצאתי לסרט (לא סגורה אם זה היה דייט או לא. אבל נהנתי, זה מה שחשוב).

עכשיו נשאר לי להחליט על עיצוב של קעקוע ולעשות טופס ירוק חדש בשביל האופנוע. אני מניחה שאני אצטרך לחסוך משהו כמו 20-25 אלף, כולל ביטוח ומיגון. עם כמות השעות שאני טוחנת בעבודה אני מקווה להגיע ליעד עד מרץ, ובנתיים אני דוחה את כל הדברים האחרים שאני רוצה לקנות (כמו רסיבר חדש כדי שאני אוכל לחבר את המחשב לרמקולים הענקיים שיש לי, או בטרייה ללפטופ).

עשיתי בנתיים 150 שעות. קיוויתי להגיע ל-250, אבל לא נראה לי שזה יקרה.

סיימתי עם שיעורי האנגלית. המבטא השתפר מאוד, אבל הוא בהחלט לא אמריקאי. בסדר, מספיק טוב לבנתיים, ואני יכולה להמשיך להתאמן לבד.

גם סיימתי לקרוא את מכונת הזמן (באנגלית). הסופר מעלה שם מספר רעיונות מעניינים, אבל לא מתעמק בהם וסה"כ זה הרגיש כמו פספוס. הפתיחה של הספר די גרועה. הוא מתחיל אותו בדיאלוג-וויכוח בין הנוסע בזמן לחברים שלו בצורה פסאודו סוקרטית, רק שטיעוני הנגד שהם מעלים מאוד שטחיים. אבל היה מעניין להתקל במילים שאני לא מכירה. לא קורה לי הרבה, ואני צריכה לזכור לעשות רשימה לפני שאני מחזירה את הספר לספרייה.

הספר הבא הוא Beggers' Ride, ואז... לא יודעת. יש לי כ"כ הרבה ספרים ברשימת הקריאה, לא כולל ספרי לימוד.

אני נעה בין תחושה של נכונות, שהכל זז בכיוון הנכון, למעלה, לקראת המטרה, לבין – מה שזה לא יהיה, שאני לא ממש מרגישה עכשיו. לא משהו שמבעבע מתחת לפני השטח וגורם לי לחוסר-מנוחה, אבל כן, אילו אני אאפשר לזה לקרות, אני אשקע חזרה בעבר.

יש לי רצון עז לקרוא דברים ישנים שכתבתי, ואילו ידי היתה משיגה – גם דברים שאחרים כתבו.

ובלי קשר, מישהו ראה את הדיבייט הדמוקרטי? ווב וצ'ייפי היו מגוחכים. אומליי היה לא רע, מרגע שהוא התעורר. את ברני חיבבתי אבל לא נראה לי שהוא יצליח להשיג מספיק תמיכה מהקונגרס כדי להעביר את כל הרפורמות שלו. הייתי רוצה לראות אותו בתור הסגן של קלינטון, אבל זה לא יקרה.