אמרו לי שאת

הפגישות עם החברים הן כבר לא אותו דבר.

אני נוסעת לבקר אותם, אפילו לא לוקחת את ארתור, מניסיון לדמות את מפגשי "כמו פעם" כמה שאפשר. ניפגשים יושבים מדברים ו.. משהו פשוט לא זז. זה לא שהם לא מעניינים או לא מצחיקים, אבל משהו פשוט לא זורם יותר. נקודות ההשקה בינינו נהיו פתאום מעטות, כל אחד עם המסלול שלו ועם האנשים שסביבו וכן, אם לומר את האמת, אנחנו כבר לא "נאמנים" באותו צורה לחבורה שלנו כמו פעם. אחד הבריז לחברים ההם, אחת עם החברה החדשה ההיא בטיול ההוא ואלה שכן הגיעו מחייכים בנימוס ומסתמסים עם החברים האחרים, נו אלה, אתם לא מכירים, אחלה חבר'ה.

ואני לא טלית בסיפור. גם לי יש את החברים "ההם", מהצבא או מהאיזור החדש שלי. וכן אני מעדיפה להיפגש איתם.. לא, בעצם תמחקו את השורה האחרונה.. בעצם תחזירו.. תחזירו? מביך להודות אבל כן, יש להם מנטליות שונה, שאני אוהבת, שמתאימה לי יותר. 
החברים מבית הספר היו העוגן שלי, בזכותם בית ספר זכור כחוויה כיפית ונחמדה. להיות איתם כל היום, להיפגש בערבים ובסופשים. הרגיש לי טבעי איתם, יכולתי להיות הכי אני איתם. אבל התבגרתי וגם הם. כל אחד בדרך שהוא בחר או נבחרה בשבילו מצא חברים חדשים, שבאופן הזוי מתאימים כל כך הרבה יותר מאלה שהיו איתך שנים על גבי שנים.. 

ואולי זאת רק אני.