אמרו לי שאת

הפעם פוסט הרבה הרבה יותר חביב.

התחלתי לקחת מינוציקלין לפנים, לאט לאט דברים יעברו.. 

אני מתלבטת האם להפסיק להיכנס לאינסטגרם.. אני מכורה ממש והולך לי עליו המון זמן.. עכשיו בחופש זה היה נחמד אבל בלימודים.. מצד שני על מי אני עובדת אני לא באמת אצליח להפסיק.. ממש התמכרות הדבר הזה.

התקווה שלי לשנה הזו שאקח את הלימודים יותר באיזי, שלא אחשוב על זה כל שנייה ואצליח להפיק חוויות מהתקופה הסטודנטיאלית. גם לא לאבד את הרומנטיות עם ארתור, למרות השגרה השוחקת.

שבוע ללימודים!!! שנה ב' ברבאק.

פתאום קלטתי.

פתאום.

הבנתי מה חסר לי כל כך. 

לכתוב. להקליד במהירות הבזק על המקלדת, לשפוך את ליבי, לגלות לכם סודות, לעמוד על במת העולם הישראבלוגי הקטן ולהגיד- תקשיבו לי!!

לפני 5 שנים הייתי מאוד מאוד פעילה פה, מתבגרת טיפשה כזאת, עם ראש דפוק לגמרי..

היום אני כבר סטודנטית, אחרי שירות צבאי ששינה לי את הראש (לטובה), אבל עדיין לפעמים סגורה מידי, לפעמים לא פותחת מספיק דברים על השולחן.

אז זהו. החלטה לשנה החדשה. אני חוזרת, ובגדול. מאוד מאוד אשתדל, פעם בשבוע, להביא לפה משהו. הגיגים על החיים, דברים מהיום-יום, אהבה, שנאה וכל מה שביניהם..

משהו רע עובר על הפנים שלי. אשכרה בת 22 עם פצעים.. מה נהיה מה נהיה.. והכי גרוע? אני לא מפסיקה לגעת בהם סעמק!! אין אין אני רואה משהו לבן או שחור מבצבץ אני נטרפת, לא יכולה להשאיר את זה כמו שזה ושירפא לבד, לא יכולה! נוגעת ולוחצת ולוחצת עוד קצת לוידוי הריגה. כמובן שזה גורם לעוד זיהום ולהארכת זמן ריפוי העור.. תשוקה מפגרת שפיתחתי עוד אי שם בגיל 13. לא יכולה להתאפק פשוט לא מצליחה.. הרגע הזה שאני לוחצת ויוצא משהו פשוט גורם לי לתחושות סיפוק שקשה לתאר. פופהוליק קוראים לזה ברשת, ואני כבר מיואשת

בלב כבד החלטתי להעלות תמונה של מה שעוללתי לעצמי לפני שעה קלה.. אין לי מילים פשוט אין לי. אחרי ההיי המטורף שאני מקבלת מהחיטוט בעור הכל פתאום יורד לדאון, אני מסתכלת על עצמי במראה בהלם, כאילו לא ידעתי שהעור יתנפח ככה ויאדים. כאילו זה לא קורה לי כל פאקינג פעם מחדש.

בושה. מתפללת שמחר בבוקר זה ירגע. וכמו תמיד ברגעים כאלה אני מבטיחה לעצמי שזה לא יקרה שוב לעולם.

עוד מישהו עם ההפרעה הזאת?