משפט וחצי

נכון, לא עידכנתי הרבה מאוד זמן. וכמות המחשבות שרצו לי במוח לגבי הבלוג הייתה רבה מאוד... אבל לא יכולתי כי הייתי במחנ"ק, וכי הייתי בחו"ל. יש לי כול כך הרבה לכתוב על עוצמת החוויות שעברתי בזמן האחרון, לכן אני מקדישה למחנ"ק פוסט משלו. בפעם הראשונה יצאתי לתשעה ימים רצופים- 3 ימים של בניית מבנים, חמישה ימי פעילות עם חניכים, יום אחד של פירוק וניקיון.

הייתי בטוחה שאני אבכה, אתלונן ואתבכיין על הקושי. בתור חניכה התלוננתי על החום הנוראי ובכיתי למדריכים על כול שטות, ביקרתי במרפאה לעיתים קרובות מאוד ולפעמים אפילו ספרתי את הימים עד לסיום המחנה. אבל השנה, הפתעתי את עצמי ולא הרגשתי בקושי רב. כן, היה חם ולא חופשה במלון, אבל ההוואי הכללי וההיכרות עם אנשים חדשים והפעילויות הכיפיות שחיכו לי כול יום גרמו לי להנאה ותחושת סיפוק. 

ביום הראשון באתי מדוגמת, אחרי מקלחת בבוקר עם אייליינר ישר, מסורקת ולא מסריחה בכלל (:

הגענו לשם אחרי שקמנו ב5 בבוקר, והתחלנו לפרק מכולות עם ציוד שבטי. ובגלל שאנחנו שבט עם מעל 500 חניכים, הציוד לא נגמרררר!!!! פירוק של חצי שעה לפחות, כשמפרקים את המכולות מעל 100 אנשים. אחרי הפירוק התחלנו לבנות את עמדות השתייה ואת המטבח- הדברים הכי דחופים. ולמדנו על הדרך מילה חדשה שנכנסת ללקסיקון הצופים- להתחבשן. זה אומר לברוח ממשימות, להבריז מעבודה קשה ולהסתלבט. אז למדתי את הפועל כי התחבשנתי רוב זמן הבנייה- מישהו אמר שצריך לשמור על הסנדות (בולי עץ גדולים) מפני השבטים האחרים ואני הפכתי את זה לתפקיד שלי..

בזמן ששמרתי הספקתי לראות ידיד טוב שלי שהכרתי באחווה בקורס המסכם. התלהבתי ממש לראות אותו והוא די יבש אותי.. אולי כי בקורס היו לנו משחקי אגו?

ראיתי לאט לאט עוד המון אנשים שאני מכירה, אני וחברה הברזנו ממשימה אחת ויצאנו לסיבוב בהנהגה.... אבל רק כי כולם עשו את זה בשלב מסוים! אחרי זה חזרתי לעבוד, והשתדלתי לא להתחבשן למרות החום בשעות הצהריים (!!!) ולמרות שהמלאכה הייתה מרובה ביותר.

כשהנחתי את הראש על ציפוי הבד הדקיק הזה שאני מכנה אותו שק שינה, חשבתי בייאוש שזאת רק ההתחלה. היום הראשון היה קשה, לא נוראי, אבל לא נהניתי כמו חניכה.. בתור חניכה הגעתי למחנ"ק מדוגם, עם מבנים ומחנה מלא בקישוטים ובשמחת חיים..אנחנו הגענו לשממה, התחלנו מאפס. ויש להוסיף, שאנחנו השבט הכי גדול בהנהגה ופחדתי שלא נספיק בשלושה ימים הכול. 

כך עברו להם עוד יומיים... יומיים בהם הפסקתי להתחבשן ובאמת עבדתי. יומיים בהם במקביל לעבודה בצוות החזות, הלכתי לחמ"ל ההנהגתי המון וגם לחמ"ל השבטי. קמתי בבוקר מוקדם והתייצבתי לתורנות מטבח. תיזזתי בין העבודה על החזות לבין הבישול לשאר השכב"ג. הלכתי לחצי יום לאקונומיה ההנהגית וחילקתי לשבטים כמויות מזון. בכול הזמן הזה ראיתי מעט מאוד אנשים, בייחוד שבשל העובדה שלא יצאתי לטיול פתיחת השנה ולא יצאתי לטיול האתגר, לא הכרתי יותר מידי. 

קמנו בבוקר.. השכמה בשעה מטורפת, אחרי שהלכנו לישון בשעה מטורפת אפילו יותר. היום החניכות שלי באות!! הגיע היום. מהבוקר ועד אחר הצהריים המאוחרים, אני הולכת להעסיק בנות בכיתה ג' שלא עושות לי חיים כאלה קלים...

בבוקר הן הגיעו, וכול השכב"ג עשה מעגל מורלים במיוחד בשבילהן ובשביל החניכים שהגיעו. הן, מבוישות, צחקו ולא השתתפו בשירים. מילא.. אני בגיל שלהן הייתי מתביישת אפילו למחוא כפיים. 

הובלנו אותן לשיחה עם הרשג"דית, שהסבירה על נהלי בטיחות. מיד לאחר מכן, המדריכה השנייה החלה בפעולת הפתיחה. הפעולה הייתה חמודה, היה להן נחמד. דאגנו שהן ישתו והמשכנו לפעולת הנושא השבטי שכם המדריכה השנייה כתבה. הקונספט העיקרי שהתמקדנו בו היה "חשיבה מחוץ לקופסא", ונעשה עליי רושם שהן נהנו יותר. יצאנו להפסקת צהריים ונתנו להן זמן חופשי- לראות את השבט, להתפעל מהערסלים (אני בניתי אחד! ) ולהתלהב מהמבנים. לאחר מכן התחלנו בפעולה השלישית, פעולת סיפור המסגרת, שאני כתבתי. במהלך הפעולה לבת אחת הופיעה אלרגיה ולשנייה קרה גם משהו, אז המדריכה השנייה ליוותה אותן למרפאה. ככה נשארתי עם הקבוצה לבד, כשהן כול אחת דורשת יותר תשומת לב מהשנייה והן רבות על "מי ראשונה בתור" ברמה של בכי. בשלב מסוים התעצבנתי ופשוט התעלמתי, ונהניתי מהפעולה. לקחנו אותן אחר כך לסיבוב בהנהגה, הדבר הכי לא כיפי שהיה לי בכול היום הזה... המשכנו משם לארוחת צהריים, המדריכה השנייה הלכה שוב למרפאה איתן. בין לבין הכרתי להם ידיד שלי ששיחק איתן "NEVER" וביקרנו בפינת המשחקים שבנינו. משם הגיע הזמן לפעולת הסיכום... היה כיף, נראה היה כאילו בשלושת החודשים האחרונים הן באמת הספיקו להיקשר אלינו. ואחרי שיחת סיכום, שלחנו אותן לאוטובוס עם חיבוקים וצ'ופרים. הרשג"דית עשתה לנו שיחת סיכום עם נסטי ועוגיות!! במחנ"ק נסטי! זה כמו לקבל משלוח לבית ספר של ארוחת ארומה. 

היה לי כיף כל כך לשמוע איך המדריכה השנייה דיברה עליי וכמה שעזרנו אחת לשנייה, כמה שהייתי כמו גלגל הצלה בשבילה. האמת, שהיה לי די קשה לעבוד איתה כי היא מפוזרת אבל מאוד מאוד מאוד שתלטנית, ואני גם מאוד מאוד כזו. אז שמרתי על המון איפוק ובלעתי את הרוק, כי ידעתי שזאת לא הדרכה מלאה. אבל בסך הכול היא ילדה מקסימה, יצירתית, שהביאה הרבה מאוד לפעולות ולניסיון שלי, ואני מעריכה אותה עכשיו הרבה יותר.

בכול מקרה, ביום למחרת התחלתי לעבוד בעבודות של פעילים - הפכתי לפעילה לכול דבר. אם זה להחליף את המים בפחי השתייה (הכי מעצבן וכבד בעולם!! לסחוב קרח עם מריצה כשחם, וכשהקרח לא הולך אליי...) או אם זה להתנדב באקונומיה, או אם זה לעזור במטבח כול היום. הייתי גם בחמ"ל השבטי, אבל מה שעשיתי רוב המחנה היה החמ"ל ההנהגתי. הדבר הכי כיפי במחנה!! תורנות עם מירס ומכשיר קשר, משמרות בלילה שמעניקות לך אישור לישון בבוקר (וזה אומר- לא להחליף פחי שתייה!), לילה לבן עם חברה, שומרי גדר חתיכים שבאים לדבר איתי , והכי חשוב- החמ"ל הוא פשוט המרכז של ההנהגה. מכירים משם מלא ילדים, באים לשם מלא ילדים לארח לך חברה ואנשים באמת זכרו אותי מהחמ"ל. הכרתי מלא אנשים משם... והידיד הזה שייבש אותי היה כול הזמן שם, והחלטנו בלי משחקי אגו יותר. ממש התקרבנו במחנ"ק, והיה ממש מצחיק כשהוא וחברים שלו באו לעשות איתי ועם חברות שלי לילה לבן בחמ"ל. לא יכולתי להפסיק לצחוק..

הכרתי שם מלא אנשים שאני עד עכשיו בקשר איתם, התחילו איתי הרבה, פגשתי חברות שהכרתי וידידים שסיפחתי לעצמי מהקורס המסכם, למדתי המון על מה שאני מסוגלת ועל הכוח סיבולת שתמון בי. למדתי על כמות הסבלנות שקיימת בי, עברתי טקס השתכבגות מביך שהראה לי כמה הצופים היא תנועה משמעותית בשבילי, ואני יכולה להמשיך לכתוב עוד עשרות עד אלפי משפטי תיאור. אבל הם רק מתארים את החוויה המשמעותית והחזקה הזו על קצה המזלג...

עברתי כל כך הרבה רגעים, רבע מהם לא כתובים פה.

וזה מה שיפה בחוויה שכזו...

לילה טוב ♥