משפט וחצי

אז... לא עידכנתי המון זמן. המון המון זמן. האמת היא שאין לי זמן לנשום, אין לי זמן לעשות שום דבר שהוא לא בית ספר/ הדרכה. אני קורעת את עצמי, לא מצליחה לקום בבקרים והולכת לישון כשמסתובב לי הראש והעיניים כבדות. עבר עליי כל כך הרבה בזמן האחרון, התחלתי את הלימודים בתיכון סוף סוף. הגעתי נרגשת לבית הספר הענק, מעל 40 דונם, כשאני רואה כמויות של ילדים לא מזוהים וחדשים לי. חיכיתי שם עד שאנשים מוכרים התחילו לצוץ, ועימם גם החברות המדהימות שלי. השיבוץ שלי בכיתה מעולה, אני עם שתי החברות הכי טובות והתקבלתי למגמות שרציתי (דיפלומטיה ומחשבים, זאת אומרת שאני למעשה גרה בבית ספר ). הגעתי לשעת המחנך, עשינו את משחק השעון הנדוש ששובר את הקרח תמיד, ומשם הופננו לאולם הענקי לטקס "היום הראשון". המחנך שלי נרדם בטקס... כן...

 הבית ספר הזה עובד שונה קצת- אין כיתות י'1, י'2.. יש שיעור אנגלית לכיתה י'1 עם י'2 בחדר 201, שיעור אזרחות בחדר 423...

אז הולכים עם המערכת כול היום, עם דגש על ההליכה. אין זמן לשבת בהפסקות כי צריך ללכת..

זה קשה, היינו קצת בשוק ביום הראשון. 

באמצע היום הראשון הגיע זר בלונים שהזמנו לחברה שלי ליום ההולדת, ושאר היום עבר כרגיל.

קינחנו עם ארוחת צהריים במסעדה כמה חברות, וכך נגמר לו היום הראשון שלי בתיכון.

האמת? היה לי נחמד, נבהלתי מהגודל של הבית ספר ומכמות הילדים הלא מוכרת, אבל עכשיו אני יכולה לומר שכבר התרגלתי.

אני עדיין לפעמים מרגישה קצת בלתי נראית, אבל אז אני פוגשת ילדים מזוהים שמחבקים אותי ומנופפים לי וההרגשה עוברת..

הספקנו לנסוע לטיול מיום ראשון עד שלישי, טיילנו שתי כיתות ביחד מתוך שכבה ענקית. טיילנו בעיקר במסלולי מים ונכנסנו לנחלים ובריכות טבעיות, המדריכה שלנו מקסימה ובאמת היה כיף. הבנות שלא הכרתי הפכו לחברות, אין שתיקה מביכה יותר בכיתה וזה באמת עזר לי. ו... הכרתי מישהו .

בקיצור, אחרי טיול מהנה אבל מעייף הודיעו לנו שלמחרת בשעה 8:00 אנחנו מתייצבים בבית ספר ללימודים שגרתיים. סחוטה מעייפות, גררתי את עצמי ללימודים מעייפים עד 18:30 (!!!) שכללו מבחן מ-17:00. חזרתי מותשת, והתחלתי להתמודד עם הרי שיעורים ומטלות הדרכה.

בנוגע להדרכה, הקבוצה שלי מקסימה ובגלל שהם בנים מלאי אדרנלין אני מרגישה מאותגרת, זה דורש ממני המון אבל ההרגשה שיש לי כשהם מחייכים אליי בסוף הפעולה היא מטורפת. ואז אני מגיעה באוטובוס הביתה, ונרדמת עד שהשעון המעורר מעיר אותי באכזריות.

ישנתי כל כך הרבה, אני מותשת, אבל הדבר היחידי שאני חושבת עליו הוא ההדרכה והבית ספר. כמה שלא בא לי את החופש הזה, כמה שלא בא לי מנוחה, כמה שבא לי להכיר עוד אנשים וללמוד מחשבים כי אני נהנית כל כך, כמה שבא לי לא להישאר בבית ולהתנוון..

אז בנימה זו, אני מאחלת לכולם שנה טובה מלאה בעשייה (), שנה מלאה בחוויות ובכיף, שנה של בריאות והצלחה בכול התחומים והגשמה עצמית.

למי שצם היום (אני ), צום קל ומועיל וגמר חתימה טובה.

וזהו, עד הפוסט הבא (יש חופש אז אני אחפור פה אחרי יום כיפור....),

שיר ♥