משפט וחצי

אני אתחיל את הפוסט בבכיינות.. אני לא נושמת. רק כאן אני ממש מתבכיינת, מחוץ לכאן אני צריכה להיות חזקה כי אחרת אני לא אעבור את השבוע. אין לי שעות שינה, הרי המשימות מציפים אותי, האוטובוסים הפכו לבית שני... לקחתי על עצמי אתגר מאוד גדול, אולי יותר מידי. אני יודעת את זה. אבל בלי ההדרכה, הלו"ז שלי יהיה רק בית הספר, ואני לא הולכת להעביר ככה את התיכון. לא מוכנה לוותר על העקרונות שלי, לא להשאיר בי טיפה של אישיות ולהפוך לרובוט שכול היום לומד ולומד ומשנן חומר. ובלי המגמות הקשות-מידי שבחרתי, אני ארגיש שלא מיציתי את עצמי. תבינו, מגיל קטן הייתי התלמידה-המצטיינת-ששואפת-לעוד מבחינת כולם. כן, היו לי תעודות מושלמות, והתנדבתי ופעלתי בכול כך הרבה דברים, אבל בגלל זה הציפייה ממני עלתה ועלתה. אני מפחדת, שבאיזשהוא שלב, אני כבר לא אעמוד בציפיות האלו. אתרסק והנחיתה לא תהיה רכה. איך אפשר, להיות מושלם? איך אפשר לרצות את כולם כול הזמן? ולמה, למה לעזאזל, למה אני כל כך דפוקה שאני שואפת לשלמות כול הזמן? למה אני כל כך פרפקציוניסטית עד שזו כמעט מחלת נפש? למה אני נותנת להורים ולמשפחה ולכולם להכתיב לי איך להשתפר בכול דבר אפשרי, למה תמיד אני מבקרת את עצמי כל כך, מחפשת מה לא טוב ומה אפשר לעשות יותר טוב? למה אם משהו שאני עושה לא מוצא חן בעיניי מישהו, אני חייבת לנסות לרצות אותו? 

אין מושלם, אני יודעת את זה. אז למה אני שואפת לשלמות הזאתי? ואם אני אהיה מושלמת, אם אני אצליח להגשים את השאיפה האובססיבית והלא הגיונית הזאת, אם אני אממש כול יעד ואענה על כול ציפייה, אני אהיה מאושרת?

בכול מקרה, לגבי ההדרכה, אתמול היה לי יום די קשה. התחלתי כבר ממש להתחבר לבנים המהממים שלי, כיף לי לראות אותם פעמיים בשבוע, אז מה אם המדריך השני דפוק ולא מתפקד. אז מה, אם אני מגיעה בארבע וחצי לשבט אחרי שנסעתי במלא אוטובוסים מבית הספר הרחוק, מותשת, ואני צריכה להעסיק ולעניין 11 חניכים היפראקטיביים בעצמי? אני ידעתי בערך למה אני נכנסת. אני באמת באמת נהנית. בכול מקרה, אתמול קמתי די מוקדם ואמא שלי החליטה שאני והיא נצא לשופינג, התחשק לה לפנק אותי כי היא רואה כמה אני עובדת קשה. במיוחד שהשבוע לא היה פשוט, אחותי הייתה בבית חולים מיום שישי שעבר והשתחררה ביום רביעי (הכול בסדר עכשיו) ולא ראיתי את אמא שלי הרבה מאוד ימים.. בכול מקרה, קניתי נעליים ממש יפות ותיק, אכלנו משהו בקונדיטוריה וחזרנו הביתה. קיבלתי הודעה שאני צריכה להגיע ב14:00 לשבט, נשמע די חשוד אבל משום מה לא שאלתי למה ולא תחקרתי יותר מידי. התיישבנו כול צוות הדרכת ד', הראשגדיות הודיעו שיש שינויים בצוות. אוטומאטית הייתי בבאסה, לא רציתי לוותר על הבנים המדהימים שלי. ואילו המדריך השני, אמר משפט מאוד חכם שהראה לכולנו שוב כמה הוא מדריך טוב- "לי לא אכפת כל כך. מה שיהיה זורם". 

ואז הגיע תורי לדבר איתן לבד. והודיעו לי שהבנים המדהימים שלי, כבר לא שלי יותר. שאני עוברת להדריך עם חברה שלי, קבוצה ענקית של 24 ילדים (בנים ובנות) אנטרופוסופיים. ועד כמה שאני בטוחה שהם מתוקים, ושהם יכבדו אותנו מאוד ויהיו שקטים יותר מהבנים, ועד כמה שאני שונאת להדריך עם המדריך השני, הדבר היחידי שחשבתי עליו היה הבנים. ישר אחרי השיחה חיבקתי את חברה שלי, בכיתי לה כי באמת נקשרתי אליהם, אני באמת אוהבת אותם למרות שעבר מעט זמן...

ובפעולה, היה לי כל כך כיף. הם היו מדהימים. השתתפו, נהנינו, צחקו איתי. כמובן שלא הצלחתי להעביר את כול החומרים שלי, כי ככה זה בנים, אבל זה מה שכיף בלהדריך אותם. שום דבר לא צפוי, הם תמיד מפתיעים ומאתגרים אותי וזה פשוט כיף. בכול מקרה, לקראת סוף הפעולה הראשגדיות עידכנו אותם שאני עוזבת אותם, ואז אני והמדריך השני חזרנו לדבר איתם. הם התחילו לצעוק - "למה את עוזבת ולא המדריך השני?! ומי זאת בכלל המדריכה השנייה הזאת, מי צריך אותה?!" וכל כך התרגשתי שאכפת להם ממני ושכול העבודה שלי וההשקעה שלי באמת השפיעה. אבנים שחקו מים..

אז זהו, נפרדתי מהם, והיה לי מאוד קשה, כי רציתי לראות אותם מתפתחים איתי. רציתי לראות אותם גדלים ביחד איתי, רציתי להשפיע עליהם ממש. תכננתי העלות לטיולים, תכננתי צ'ופרים שלא יצא לי להכין, תכננתי בראש איך אנחנו מעבירים מחנה קיץ שהם לא ישכחו בחיים. אבל זה לא יצא לפועל, לצערי, ואני אשלים עם זה בקרוב. לפחות אני יודעת שאני חשובה להם בחזרה..