משפט וחצי

פריחת הדובדבן הגיעה כבר כמעט לקצה. הפרחים הלבנים החלו להתחלף בפירות בשלים, אדומים כדם. השמיים הכחולים מטמטמים ביופיים כשהשמש מגיחה לה קלות בשעות הבוקר.
נערה עם שמלה לבנה, וחיוך זח, עורה שזוף ושיערה כהה. עיניה זהובות כעיני הנמר, ושפתיה אדומות כצבע הדובדבן. 
פסיעות איטיות שוברות את השקט המרגיע בשעה זו של הבוקר. פרחים מלווים את השביל, עוטפים את האוויר בריח המיוחד של סוף השנה. החגים מאחורינו, הלחץ נפוג בכזו מהירות, כאילו לא היה מעולם. 
רוח חמימה מלווה כל פסיעה. אתה עומד שם, מבטך נח על פניה העדינות. עיניך מלוות כל תנועה שלה בסקרנות ובעקביות. כשסומק מציף את לחיה, חיוך עולה על פניך, ואתה תוהה אם הצטיירת באחת מבין מחשבותיה. 
אתה אוהב אותה, עכשיו אתה כבר יודע. 
ואם היא לא בחייך, אילו מן חיים הם?
לפתע, מבטה נפגש עם מבטך. חיוכך נמוג. זה אסור. זה מסוכן. 
אתה משפיל מבטך בעצב. אהבה אסורה, שלא תתממש. כנראה לעולם לא.
הסומק נעלם מלחיה, ועיניה מהססות. רגליה מחפשות את דרכן חזרה, אך סוטות מהשביל אל עבר עץ הדובדבן הגדול.
ואתה עומד שם, אך כעת מבטך אינו נח על פניה העדינות. רגליה נוגעות באדמה הלחה, עיניה נעוצות בפניך המחוספסות. שיערך הכהה כפחם, עיניך הזהובות והנוצצות. זיפים מעטרים את פניך, מעניקים לך עוצמה ששייכת רק לך. 
לפתע, מבטה נפגש עם מבטך. חיוכך שב אל פניך, והסומק שוב מציף את לחיה. עכשיו היא כבר קרובה.
אתה מושיט לעברה את כף ידך הגדולה, וידה העדינה משתלבת בביישנות עם אצבעותיך. אתה מושך אותה לעברך,
והיא פולטת צחוק חרישי. עיניך הטובות מסתכלות רק עליה, באפיך ריח הדובדבן המתקתק.
שפתיה נוגעות בשפתיך העדינות והחמימות, משאירות טעם של עוד. החיוך העקום והיפה שלך נמרח על פניך האציליות,
והיא מלטפת את כף ידך החמה.
עכשיו, עכשיו אתה כבר יודע. היא עושה אותך למאושר.
ואם היא לא בחייך, אילו מן חיים הם?