משפט וחצי

לילה קיצי. בית אחר. הרעש היחידי שנשמע בקע מהטלוויזיה

שעמדה בפינת החדר הקטן, והריח שמילא את הבית

יצר אווירה מתוקה של שדות באביב.

השעה מאוחרת. פעם, הייתי נשארת ערה בשעות האלו

רק בשבילך.

היית מתחבר, יודע שאני מחכה מול המסך שתשלח לי הודעה.

ולרוב היית שולח.

תמיד ידעת איך להפיל אותי בפח... עברנו הרבה ביחד.

וגם כשאמרתי לעצמי שזה נגמר, שלא אפול שוב למשחקים שלך

אתה פשוט ידעת מה לומר.

נזכרתי בטיול ההוא, כשהייתי בחו"ל

ולפני שעזבתי, סוף סוף לא רבנו

אבל עדיין לא סמכתי עליך

כי בכל פעם שקנית אותי

ידעת להרוס את זה מחדש.

יושבים באמצע בית קפה, מדינה זרה, 

וכמה שהיה לנו קר.

גשם שוטף, רוח מקפיאה

החימום בבית הקפה בפינת הרחוב המתוקה
מפשיר אותנו אט אט לאחר שעות בעיר הגדולה.

צליל קטן נשמע מהנייד שלי,

זה אתה.

אתה רושם שאתה מתגעגע, שאני חסרה לך

אני רושמת לך שתניח לי, למרות שזה הדבר האחרון שרציתי

אתה קורא לי אהובתי, וסומק ממלא את לחיי

כי אתה יודע כמה אהבתי שקראת לי כך.

אבל אני אוסרת עליך לקרוא לי כך, ואתה לא מקשיב לי

ואומר שלא תוותר עליי.

אבל תראה, לא רק שבכל פעם הרסנו הכול,

בסוף גם וויתרת.

שנינו וויתרנו.