A.A is for quitters

אנחנו,

מעצבים גרפיים בפוטנציה, או בשם העברי - סטודנטים לתקשורת אינטראקטיבית במכללת ספיר שנה א', הוצאנו לפועל לפני שבוע וחצי במדיטק בחולון את תערוכת "צבע אדום".

זוהי תערוכת כרזות המציגה את המצב והתחושות דרך עיני הסטודנטים שחיים תחת המכה שנקראת טילי קסאם.

לצערי התערוכה הוגבלה לחמישה ימים בלבד (שזה חמישה ימים יותר ממה שהיו אמורים להיות), כך שהסתיימה בסוף השבוע האחרון.

אך את הכרזות עוד ניתן לראות בקישור המצורף, באתר המרכז הישראלי לעיצוב

http://www.israelidesign.org.il/newsDetails.asp?PageID=2&tt=5&NewID=796

ולפני שיקפצו כאן תלמידי שנקר ובצלאל לדורותיהם, מדובר על סטודנטים בשנה א' שמעבירים את התחושות שלהם, לא את שיעורי העיצוב הגראפי שבקושי לימדו אותם חצי סמסטר.

קוראים מזדמנים מוזמנים להיכנס, לצפות ולחוות את דעתם על העבודות שלנו

בתודה.

לא.

כבר חשבתי לעשות פוסט של רענון-אחרי-ארבעה-חודשים ושל יש-משום-מה-יותר-מדי-דברים-בראש-שצריך-להוציא-בשלוש-לפנות-בוקר-יום-וחצי-לפני-מבחן-סוף-סמסטר

אבל משום מה איבדתי את הרצון הזה בדקות המקלחת הקרירה שלי

אז נכון שיש גל של געגועים לאנשים שצריך ליידע אותם
ושיש כל כך הרבה תקלות ונפלאות חדשות שגיליתי, ושאולי שיתוף של הציבור יעזור לי לסדר ולפתור אותן או להנות מהן (בהתאמה, כמובן)
ושעלה כבר הצורך להתחיל לקטר וליילל על חוסרים פיזיים ונפשיים שכבר יותר מדי זמן, ואולי לעולם, לא ימולאו
ואולי לדבר על אנשים באנונימיות וכינויים אלו ואחרים שאני חייב לומר להם דבר אחד או שניים כדי להחזיר אותם לאיפוס, ולו רק בגלל שאני איש מספיק טוב, ואולי מספיק טיפש, כדי שיהיה לי באמת אכפת מהם אחרי ניתוק והתעלמות גורפת של יותר מדי זמן.

ואפילו
אפילו

סתם
לשרבט כמה מילים בשביל לתפוס מקום קטן ושלי בשרת העמוס של ישראבלוג (עמית! הבלוג שלך כבר כל כך עמוס שהוא כבר גרם למחשב שלי לקרוס 5 פעמים ברבע שעה האחרונה! אבל לא נורא, את בסדר :)

אז לא

את מצבי הרוח כבר למדתי לנתב לניתוח עצמי מעמיק או בדיון ארוך עם אנשים מחוץ לקובייה האפורה שיושבת לי על השולחן
הם אמנם לא ישמרו את הסיפור לפרטיו ולאורך זמן, אבל היעילות שלהם הרבה יותר גבוהה וניתנת ללמידה ולשיפור

את כושר הכתיבה החופשית שלי כבר לא ניתן לשפר יותר מדי מעבר למצב הנוכחי.

משום מה כשאני מגיע לכתוב פוסט, שכבר ישב שעתיים בראש לפרטי פרטיו, שיכול לתפוס נפח כמו שאר הפוסטים בשנה האחרונה גם יחד, בשנייה שהאצבעות מונחות על המקלדת - כלום
כבר אין מה לכתוב, אין איך לנסח, וכל מה שיוצא זאת התפרצות מצב-רוח של 10 שורות ופחות מ-100 מילים, קליק שמירה וניתוק עצמי מהחשמל.
לאיפה נעלמת כל ההתפרצות האמיתית והרצוייה?

ניקוי ראש זה כבר לא יכול לעשות, וכל כך כל כך צריך לעשות אחד

אבל אין מי שיגרום לי להוציא את זה חוץ ממני
כשיש את הרצון להוציא - היכולת נעלמת

וכשיש יכולת - אין בפני מי להוציא

להיות פסיכולוג לכל העולם כבר הוכחתי שאני יכול
אבל הסנדלר הולך יחף, בסופו של דבר
והסנדלר, במקרה הזה, גם חרש ואידיוט, ולא מוכן להקשיב לאף אחד ולטיפים שהוא עצמו מחלק לכולם

אבל מה אני מקשקש עכשיו?
פסיכולוגיה שמיכולוגיה
סדרי העדיפויות והאכפתיות שלי מקולקלים לחלוטין, אבל יש מבחן גדול ביום שני, וששאר העולם יבוא לדפוק על הדלת ולבכות לי ביום וחצי הקרובים - להיכנס הוא לא
ובגלל שיש מבחן ויש קבוצת לימוד שחייבים להיות עירניים בשבילה - צריך גם לישון מדי פעם

גרמלין

סוגר את היום ופותח מחברת תקשורת המונים
כי המדיום זה לא מסר, זה מספר טלפון