אל תגידי לי, זה מסובך?
|
| 7/2013
מטרה
החופש הזה שוחק אותי. מתיש אותי לאט ובזהירות, שלא אשים לב. אני בכל מקום ובשום מקום באותו הזמן. אין לי תחושת סיפוק או הנאה. אני עוברת יום אחר יום באיטיות, מחכה לאירועים מיוחדים שיאירו את השבוע שלי. אני מתגעגעת לכולם ומואסת בהם בו זמנית. אני רוצה להיות בבית אך ברגע שאני מגיעה אני רוצה לברוח רחוק ככל האפשר, הרחק מכל הרגיל הזה, המוכר והצפוי. אני צריכה כיוון, עניין חדש, דבר שיגרום לי להתלהב, להתרגש, לצאת מהבועה של החוסר אכפתיות והאפטיות. אני מכירה את עצמי ואני לא כזאת, איך בכל זאת יש בתוכי חור, שרק הולך וגדל. הוא מתרחב בכל פעם שאני נאלצת להפרד מאדם שעושה לי טוב, בכל פעם שהבדידות חוזרת לאחר שהצלחתי להפיגה במעט. ההרגשה הזאת, התלותית, שיש לי צורך באדם אחר על מנת שארגיש שמחה, מכעיסה אותי. הכמיהה הדוחה הזו לאהבה, לרצון שמישהו ירצה אותי ואני אהיה שלו מגעילה אותי. הרי מעולם לא האמנתי באהבה כצורך בעולם שלנו, לעגתי לזקוקים לה בכל מחיר. ואולי טעיתי בהנחותי, התיימרתי להיות טובה יותר מכל האחרים, הנחותים ממני, שמחפשים ומחפשים אחר האהבה הבלתי מושגת. ואולי אני את מהם, או אחת גרועה פי אלף.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
