אני מרגישה את הזמן חומק מבין האצבעות שלי, נעלם במהירות טורדת מנוחה.
אני מרגישה את כל החוויות מצטברות והופכות לזיכרון רחוק בעבר.
אני מרגישה את ההזדמנויות שחלפו ופספסתי כי העלמתי עין או הייתי עסוקה.
אני מרגישה את החברים שייעלמו, יתנדפו אל תוך העולם הגדול ויישארו רק חלק משמעותי בעבר שלי.
אני מרגישה את הפחד מהעתיד מחלחל לתוכי.
הפחד , להשאיר מאחור את התקופה הטובה ביותר בחיי.
התקופה שבה למדתי מי אני, נחשפתי לעולם האמיתי שקיים שם בחוץ.
התקופה שבה רכשתי חברויות אמת שאני אזכה אם יהיו חלק מחיי בעתיד.
התקופה שבה אהבתי לראשונה, נפתחתי וקיבלתי לתוכי נפש אחרת.
אני מרגישה את הילדות שלי נעלמת מהר יותר משתכננתי.
ובגלל זה, היום, בפעם הראשונה, בכיתי מסדרת טלוויזיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
