אני לא יודעת אם נמאס לי יותר מעצמי או מבני אדם באופן כללי.
אתמול כל הדרך הביתה בכיתי ובכיתי ובכיתי כי, אף אחד לא אוהב אותי וכי אף אחד לא צריך אותי ואוי אוי אוי
ובמיוחד כי הוא עזב
ועכשיו קצת יותר ברצינות
אני רוצה לצאת מהנעליים האלה של הילדה הבוגרת.
כן, ילדה.
לא רוצה להסביר, לא רוצה לאפק את עצמי, לא רוצה להשקיע טיפת מאמץ בכלום. בא לי לצעוק על כל מי שמגיע לו ולדבר איך שבא לי ולבכות בכל שניה שאני ארצה.
לא עשיתי את זה בתור ילדה קטנה אז אני חושבת שמגיע לי פיצוי כזה של התבכיינות
אבל באמת שאתמול כל ההיסטריה שיושבת לי על הלב כבר חודשים פשוט התפרצה וחשבתי רק על כמה שחבל שזרקתי את כל הכדורים שהיו לי... אז אולי כדאי שאני אעלה על איזה בניין במקום אבל זה ממש לא פרקטי
אז כשירדתי מהאוטובוס פשוט התחשק לי להתקשר אליו ולהגיד כמה שאני צריכה אותו ושלא אכפת לי רק שיצא ויתן לי חיבוק ויתן לי לבכות עליו ו.
כל הדברים שלא באמת הולכים לקרות
ולא יודעת אין לי ממש כוח לכלום
אני לבד מידי ואנשים עושים לי בחילה
ונמאס לי מאוכל ואני שונאת שגרה ואין מקום לריגושים בחיים שלי..
לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמי
אני מאוד מתגעגעת אליו.
ובא לי כבר שיצמח לי השיער ולאיודעת. שיעברו איזה שנתיים בתקווה שאז הכל יפרח
A heart that's full up like a landfill
A job that slowly kills you
Bruises that won't heal
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
gigolo-aunt