אנחנו האויב הגדול של עצמנו

באמת שזה שווה לקרוא את הכל.. לא סתם פוסט.

היום לראשונה, ראיתי במציאות ולא מתוך סרטים, או ספרים, מחנה ריכוז.

כל כך הרבה אנשים מתו שם.. בכלל. בשואה. וזה מציף. רואים תמונות של אנשים סובלים, ועובדים קשה, בקור המשתק של גרמניה,

בחורף ובקיץ (הקיץ אצלם הוא כמו החורף אצלינו והחורף בכלל מזעזע).. 

תמונות של גופות. ערימות של גופות מרקיבות. תמונות של רזון, רעב..

שורות על גבי שורות של שטח מוגדר שהיה פעם ביתנים. שמרו רק את הביתן הראשון בטור.

בתוך הביתנים יש מיטות עץ (משוחזרות). אני חושבת שלא הבנתי בכלל מה הלך פה. למרות כל הסרטים המזוויעים שראיתי.

נשכבתי בתוך אחת המיטות מעץ. כדי להרגיש איך הם הרגישו. לנסות להזדהות.. בכל זאת, לא הצלחתי להתחבר לכאב. 

אני חושבת שאני נעשית אדישה ואטומה..

התקדמתי לאורך הביתן הצפוף והצר, ונרתעתי לרגע. מולי עמד חדר חשוך. ופשוט ידעתי, שזה תאי הגזים. עברה בי צמרמורת בל באדישות גדולה מספיק כדי שבקושי ארגיש אותה. המשכתי לעוד חדר, קטן, שנמצאות בו 3 משרפות. פשוט עלונקה בתוך טאבון. ממש ככה. רק שזה לא כדי להכין פיצה, 

וזה לא כדי להכין פיתה, זה כדי לשרוף אנשים. אנשים שנחנקו למוות בסבל וייסורים, בתאי הגזים. לא אנושי. בהחלט לא אנושי.

מרושע, מזעזע, ולא אנושי. 

יצאתי וראיתי תמונות :

ערימה של גופות חסרות כל חיים, ותפס את תשומת לבי, איש שפשוט נשאר עם פה פעו ועיניים פעורות וכולו נראה מפוחד עד מוות. אכן עד מוות...

אנשים שנראים כמו עצמות, מרוב חוסר במזון. זה צמרר אותי, אבל שוב, באדישות.

היו דברים מאוד קשים לראות אבל משום מה זה בקושי הזיז לי את העפעף. אני כבר לא מבינה מה קורה לי. מה זה החוסר רגישות הזה..

דרך אגב, אני לא חושבת שהיו, יש, ויהיו אנשים יותר מרושעים, ערמומיים, חסרי רחמים ורגישות, וזוועתיים כמו הנאצים .פשוט זוועה.