אנחנו האויב הגדול של עצמנו

 אני בחוץ

מינוס

עשר מעלות

שוכבת

הידיים

פרושות

הקור

משתק

הרוח

מלטפת.

עם הציפורניים

שורטת.

השמיים

אפורים

הכל אפל

ערפל

הכל

שקט

אני

מרגישה

כמו מתה

אני חושבת.

וזה

קסום כל כך

הרוח

גונבת לי

את כל

האוויר

אני לא

מרגישה

את

עצמי

איבדתי

כל תחושה

חסרת חושים

לא

שומעת

הרוח

החזקה

כבר ממזמן

החרישה

את

אזני

לא רואה

הערפל

הכבד

נמצא

בכל מקום

וזה כל כך 

יפה כל כך

עוצמתי

ורק

הדמעות

זולגות

וזולגות

וזולגות

על הפנים

החיוורות

חסרות

ההבעה

חסרות

התחושה

אז ככה נראה המוות?

כל כך קסום?