אנחנו האויב הגדול של עצמנו

אני מחפשת. כ"כ מחפשת. כל הזמן.

מגששת בעייפות. באפלה מסנוורת.

ברור לי שלא יבוא אם אחפש.

שאצטרך פשוט לשבת ולחכות.

כבר ניסיתי. זה לא הולך.

אני כן יפה. ואני כן מלאה באהבה.

ומוקפת בהמון חברים. ושמחה.

עמוקה. שונה. יכולה לתת כ"כ הרבה.

אבל היא לא באה. היא פשוט לא באה.

האהבה.

זה יכול להיות כ"כ מוצלח.

אבל איפה? איפה ההוא שאתמסר אליו?

מכל החברים, מכל האוהבים, מכל הרוצים.

אף אחד הוא לא זה. זה לא זה.

זה לא האהבה.

איפה היא? איפה?

ציפור דואה מרחפת בשמיים.

כחולים. מסנוורים. זוהרים.

פשוט רגועה. לא אכפת לה.

לא צריך להיות לה אכפת.

ממשהו. ממישהו.

רק שמיים. ועוד שמיים.

ועוד ועוד.

לא מסתיים. לא נגמר. בלי סוף.

פשוט ממכר.

לא צריכה להפסיק.

רק לפרוש כנפיים. ולדאות.

להזדקן.

זה פשוט רע. מגיל 60 המצב נעשה יותר ויותר אובדני.

הפחד הזה. של המוות.

מטריף. לא עוזב. מציק. מטריד. לא. עוזב.

לדעת שאתה קרוב בוודאות למוות,

יותר משהיית אי פעם.

כלום. אפילו לא שקט. פשוט חלול. אפילו לא חלול.

זה ללא תיאור. זה כמו להשאר ללא מילים.

אין. כלום. שום דבר לא נשאר.

לא מחשבות. לא תחושות, לא רגשות.

לא רואה, לא שומע, לא מריח, לא חש,

המוח פשוט מפסיק לעבוד.

הלב פשוט מפסיק לפעום.

הקיבה פשוט מפסיקה לעקל.

הדם פשוט מפסיק לזרום.

הגוף מפסיק לתפקד.

הכל. נגמר. מסתיים. נעלם. מתפורר. הכל-הופך לכלום.

אני עייפה.

קניתי היום 3 טייצים, 3 גופיות, גוזייה (מHOODIES) ו2 בגדי גוף לקלאסי, וקליפס יפה, סיכות סבתא, מסרק מגניב, וכמה קליפסים קטנטנים בזוווול !!!!

אוף אני לא מוצאת חנות שרוואלים (שאנטי) סטייל תאילנד וילדי הפרחים.

יש הצעות ????

עננים מסנוורים מרוב לבן

שמיים כחולים בלתי מסתיימים

רוח עדינה מלטפת נוגע לא נוגע בגוף הרגוע

ככה אני אוהבת את זה