דובון אכפת לי

בוז, בוז ילדות מעצבנות.

בוז ילדות חטטניות, רגשיות ורכרוכיות, שקרות לכל העולם, שמגעילות.

שבגללך היא, והיא, והיא חותכת.

כשאומרים לך היי, את מתחילה

את דוחה 

את כבר לא מסתכלת עם העיינים, את תוקעת את הראש שלך בצג.

תראי מה עשו לך!

את כבר לא אנושית. לא בשבילי.

תראי מה קרה לך. הכל עלה לך לראש.

תראי כמה נזק. תראי כמה גועל.

אותה ילדה, שרק רצתה להתחבר. שרק רצתה להתבהר, גם היא רצתה חברה.

בלי שישפטו אותה.

ואת משחקת אותה עם בטחון, למרות שגם לך אין. למרות שגם לה אין. למרות שלאף אחד אין פה.

ממתי הפכת להיות כלבה? 

את הולכת ובוחנת, עם הנעליים שלך,

האדידס, נייק וה-40-60 זוגות נעלים שלך, בבית 5 קומות שלך, עם הגוף שלך והפרצוף שלך, תודה שעדכנת בוואטסאפ תמונה שרואים

לך את כל הציצי, חולים עליך גם,

את כל כך מכוערת מבפנים. את חלל ריק. גלגל מפונצ'ר. כל מי שאיתך רק סובל.

כל מי שאיתך רק נהיה שפוט, כי כולם הולכים איתך

כי את כל כך מגעילה, מדברת רק על עצמך וקודם על עצמך, חושבת על עצמך וכל מי שלא בא לך טוב את נשארת עם עצמך.

את ממשיכה ללכת, מסתכלת ואת לא צריכה לדבר. בעיניים שלך את לא רואה ממטר אותה. ואחריך עדר של כבשים.

ומאז היא עפר. אף אחד לא מתייחס עליה, רק יורד עליה. ואני לא מצדיקה את עצמי. אבל לפעמים בא לי לתת לה חיבוק.

כאילו דבק לנעלי, לא יכולה לזוז ולא לומר. גם אני שפוטה של הלחץ החברתי. כי אם אגיד, אם אגיד, אז הוד מלכותה 

תצא בהדרה מכסא המלכות ותסתכל. רק תסתכל. תלחש לחברה, היא תצחק.

ואחר כך כולם יעשו ישיבה וירכלו עד מחר.

אף פעם לא היית כזו. שנה שעברה באמת אהבתי אותך.

למרות שהיית אנוכית. 

למרות שאת לא מכירה אותי, אבל את מכירה טוב את עצמך, ואני יודעת הכל עליך.

אף פעם לא התאמצת להכיר אותי, למרות כל הזמן שהיינו ביחד.

אני יודעת כמה את שונאת את עצמך, כמה את אומרת שאת מושלמת ומשוויצה בכל אפשרות ובפנים כל הזמן נעלבת.

טוב שנזכרת להעלב- אחרי כל הילדות שגרמת להם לחתוך.

העיקר שאת אוהבת כלבים, אוי תראו היא מתחשבת בחיות!!

את עם הצג, המקלדת והרשע.

את יכולה להיות רעה נורא.

אם אבוא עליך ואצעק- אגיד הכל- את תחנקי, תבכי, לא תגידי כלום. אין לך אומץ להוציא משפט.

את כל כך מפחדת לטעות ולצאת סתומה- לא השתתפת בשיעור פעם אחת. את מפחדת מכולם.

את הטורף אבל מבפנים את נטרפת.

אבל אני לא אעשה זאת.

אני לא כזו.

אני אזכור לך את הפעמים המועטות, שבאמת דיברנו ולא תקעת את הראש בטלפון,

שאמרת משפט וחייכנו. שיכולתי לדבר איתך יותר משתי מילים, לבד.

שתביני אותי. שבאמת באמת תדברי איתי.

ואני בצד, לא תמיד איתך, רק שבא לי.

רק חושבת שכל זה שטויות.

חבל שהיא בכלל מתאמצת.

כשנהיה גדולים, היא תנשק לי את הרגליים וכולם יבינו כמה הם היו מטומטמים.

כולם יצטערו, הם יצטערו כל כך.

כל מה שיש לי להגיד זה בוז.

תפסיקי.כבר.

אני מבולבלת, נוקשה, כועסת

כל כך בודדה, שלפעמים נדמה שהחברה שלי זו המקלדת

ומבחוץ אני כל הזמן מחייכת וצוחקת

ומבפנים אני כמו בלוק ארוך וריק, רק מתקלפת ומתקלפת

כמו צבע דהוי במשך שנים

דהיתי, השתתקתי, ניסיתי לבלוט

ניסיתי להצחיק, ניסיתי להראות

שאולי גם מישהו יאהב אותי, שאולי לא יחשבו שאני מוזרה

שיפסיקו לרכל מאחורי הגב, שארגיש מה זו אהבה.

שלא אקבל בגב דקירה.

שלא אשמע את הטריקה.

של הדלת.

למה הכל כל כך מסובך.