הכל רגעי

זומנתי למילואים בהפתעה,

יום לפני תחילת המבצע,

ישנתי בחול לצד החברים,

שלא הכרתי לפני המילואים,

ביניהם הייתה אחת, לא מהיחידה,

שתפסה את עיני מהשניה הראשונה,

ג'ינג'ית עם שיער ארוך ועיניים תכולות,

מדהימה בכל המובנים, לכל הדעות.

החלפנו מילה או שתיים, לא יותר,

וברחתי לאירופה לנוח, קצת שובר

את הרצף איתה, כי לא הכרנו אז,

כשחזרתי הייתה זו הזדמנות פז,

נפגשנו באזרחות, היה נהדר,

אפילו פעם שנייה, רק שהיה קצר,

ולא מצאתי את האומץ או הביצים,

לנשק אותה, אפילו שהיו מצבים

שהיו מושלמים לרגע זה.

הרגע נמשך ונמשך, אך ללא הועיל,

החזרתי אותה לביתה, הרגשתי דביל,

היא יצאה מהרכב ולא הסתכלה לאחור,

חשבתי לעצמי שאני חתיכת חמור.

פספסתי הזדמנות נהדרת,

ועכשיו הבחורה בוודאי ממהרת

לפסוח עליי, כי אין סיבה להתעכב,

על גבר שלא מסוגל להתקרב.

להפתעתי הרבה היא נתנה לי צ'אנס נוסף,

ולמחרת נפגשנו, והיא קבעה רף,

זמן-סוף, הזדמנות אחרונה,

לאזור אומץ ולהתקרב לנשיקה,

"זה מוזר, אני לא בדרך-כלל ככה", אמרתי,

אבל זה היה אחרי שאת הנשיקה כבר סגרתי,

זמן-הסוף עבר, ואצלי היא נשארה,

מברכים על שהיא נתנה הזדמנות שנייה.

ובגרסה פחות פלצנית (כי מישהו לאחרונה ציין בפניי שכל בלוגר חושב שהוא סופר, רק כי יש לו פלטפורמה ומילים זולות)...

מבצע צוק איתן. גויסתי יום לפני תחילת המבצע. אני! אני, שכל חבריי לוחמים, גויסתי ראשון. האירוניה.

מבניינים ומזגן עברנו מהר למפקדה הקדמית, סמוך לרצועה.

הכרתי בפעם הראשונה את חבריי למילואים - חלקם אדירים, חלקם פחות. חלקם מבוגרים, חלקם פחות.

4 שבועות מגבשים, אם לומר את האמת, אבל במהלכם קרו מספר דברים -

הראשון, הוא שהבנתי שלא משנה כמה זמן עבר מאז השחרור, הצבא יכול להחזיר אותך אחורה שנים, לרגשות, תחושות והרגלים שהיו לך בזמן השירות.

השני, הוא כמה אני לא קשור לחטיבה שאני נמצא בה. הרקע שלי לא מתאים לפה, אבל עשיתי מה שיכולתי.

השלישי, שקשור לראשון אבל מהיבט שונה, הוא שאנשים שאתה מכיר באזרחות - לא מתנהגים באופן זהה בצבא. שנאתי את אחד "המפקדים" לאורך כל המבצע, והוא גורם מרכזי לזה שהתחלתי להתבטל שם. לצערי, זה חזר אליי כמו בומרנג, כי גם אחרים שמו לב - אבל ניחא. צבא.

בכל אופן, לפני תחילת המבצע תכננתי טיול לאירופה עם כמה חברים, ככה בקטנה, לפני תחילת הלימודים. אחד מהם גויס ולא הסכים להשתחרר לטובת זה. החלטתי שגם זה, טיול של פעם בחיים (כי כמה פעמים מתחילים ללמוד באוניברסיטה?), ושוווה ומותר לי לצאת מהמילואים לטובת העניין. גם ככה כל הסיפור התקרר, ובאמת יומיים אחרי שטסתי הוכרזה הפסקת אש (ומשם החלו לשחרר אנשי מילואים בלאו הכי).

במהלך המבצע הכרתי 2 בחורות חמודות, ששמתי עליהן עין.

האחת, משרתת איתי במילואים (מסתבר), נקרא לה י'. חמודה, בוגרת, סטודנטית. הטריד אותי שכולם שמו לב אליה, וכולם פעלו חזק כדי להתקרב אליה. שמתי לב לזה, והחלטתי שאם אני אעשה מהלך - זה יהיה אחרי המבצע. שמרנו על קשר במהלך הטיול.

השנייה עדיין בסדיר, ויצא לי לראות אותה מספר בודד של פעמים. נקרא לה ו'. חמודה, מיוחדת, שקטה. עיניים מהפנטות. תדמית של ילדה טובה. בקושי יצא לי לדבר איתה, אבל בדרך עקומה קיבלתי ממנה את המספר שלה. בקושי שמרנו על קשר במהלך הטיול.

איפה יצאתי מפגר בכל העניין? בימים האחרונים לטיול קבעתי להפגש עם שתיהן, באותו היום. בסוף ביטלתי עם י', שלא הסכימה לנהוג אליי (לא היה לי רכב כשחזרתי, בכלל מביש לדייט ראשון). לעומתה, ו' הסכימה בחינניות להפגש.

חששתי לצאת איתה - "היא צעירה, היא עדיין בצבא", חשבתי. לעומתה י' נראית הרבה יותר מחוברת. בסוף החברים ניערו אותי - אומנם בטיעונים קצת מפגרים ומאוד מאצ'ואיסטים ("מה אכפת לך, תוכל להשקיע פחות - שעה ביום לשיחה וזיונים בסוף שבוע", או "נו, מעולה, קשר עד שהיא תטוס לדרום אמריקה!"). מפגרים. בכל אופן, גרמו לי לשקול מחדש והחלטתי שאין מה להפסיד.

נפגשנו, וגיליתי שהבחורה הזו היא באמת "תדמית" של ילדה טובה. אולי בגלל זה היא ריתקה אותי יותר. מצד אחד שקטה, רגועה, מצד שני - למדה קפואירה במשך מספר שנים. מצד אחד מנגנת בחליל, מצד שני קיבוצניקית שמבינה עניין או שניים בחיים.

קבענו להפגש שוב, כשהפעם יצאנו לתל אביב.

הסתובבנו ברחובות העיר, ובסוף הגענו לפאב (משום מה התחשק לי לרשום מסבאה. איי, הפלצנות של 2 בבוקר). היו הרבה רגעים שקטים שם, חלקם ממש ביקשו רגע של נשיקה, חלקם סתם רגע מותח - וחלקם סתם נועדו בשביל לשבת ביחד בשקט.

משום מה, הבחורה הזו ריתקה אותי. ריתקה אותי לרצפה. לא הצלחתי להביא את עצמי למצב של נשיקה - כולה פאקינג נשיקה. לא הבנתי מה קורה איתי. חתכנו. הסעתי אותה הבייתה.

רגע נוסף אחרון שמבקש, דורש, מתחנן - אבל כלום. ישבתי ברכב ובהיתי בה צועדת, לא מסתכלת לאחור, ובאמת רק חשבתי כמה אני אידיוט.

כמה פספסתי את הרגע(ים), כמה יכל לצאת מזה משהו טוב.

למזלי, היא הסכימה לתת לי צ'אנס נוסף. וזה בדיוק הנוסח שאני צריך לזכור - היא החליטה. לא אני, היא. לי לא הייתה אמרה.

היא באה אליי, וקבעה שעד 21:00 היא צריכה לצאת להפגש עם חברות שלה. השעון מתקתק, חביבי, זה עכשיו או לעולם לא.

אחרי שעה "נוראית" (דיבורים ללא קץ), החלטתי שדי. לתפוס ביצים, כי אם לא - אז היא תלך. אני לא רוצה שהיא תלך.

הושטתי יד, ליטפתי קלות את הלחי, והתקרבתי. ווהו!

21:00 עבר. גם 22:00 עבר.

"את לא נפגשת עם חברות שלך, הא?"

-"לא".

חייכתי. מאותו רגע כבר אין עכבות, אין סיבה.

שלא תבינו לא נכון - אנחנו בתחילת הקשר. קשר? אנחנו "יוצאים", אבל יש בה משהו שמהפנט אותי, גם אם לפעמים אני לא מוצא את המילים, גם אם יותר מפעם אחת נדמה לי שאנחנו יותר מדי שקטים.

יש לי היסגים, אבל הם מאוד שיטחיים. כל כך שיטחיים, שאני אפילו לא רוצה למנות אותם.

בקיצור, כל החפירה הזו רק בשביל להזכיר לעצמי שמצאתי משהו טוב.

להזכיר לעצמי שמכל רע יכול לצאת משהו טוב, אם רק מחפשים.

וכוסאומו, שתחזור כבר מחו"ל (אה, כן, היא גם טסה לנפוש קצת באירופה).

(אולי שווה להראות לה את זה יום אחד? המ.)