הכל רגעי

עברתי לגור בירושלים עם שני חברים טובים.

טוב, אולי זו הגזמה בהגדרה - חבר טוב (שהכרתי מכיתה א'), ועוד חבר שתמיד היה בחבורה, אבל תכלס לא ממש היינו קרובים אף פעם. תמיד הסתדרנו, אבל זה לא שהיינו קרובים.

בכל מקרה, עכשיו כשאני בחיי שותפות שכאלו, מעניין לראות את הדינאמיקה בדירה.

זה מלמד גם על האינדיבידואל וגם על הקולקטיב.

קודם כל, אני יודע שהתלוצצתי על זה בעבר, אבל בחיי שיש מצב שאני חולה ב-OCD קל. הדברים הכי קטנים מחרפנים אותי - והם באמת קטנים, אז הם לא עלו ולא יעלו לדיון - אני פשוט מתמודד איתם.

החל מה-"כמעט הגיוני" של לכבות את האור בחדר (גם אם יצאת לשנייה) או הוונטה בשירותים, דרך "קיבינימט למה הפקקים של השמפו והסבון תמיד פתוחים?!".

אז כן, יוצא לי ללחוץ על מתגים ולסגור בקבוקים לא מעט.

על הדרך, במיוחד עכשיו כאשר עדיין אין לחץ של לימודים, מגלים יוזמה. או אולי זה רק אני. עברתי ליד המטבח. מלוכלך? נו, ננקה. יש כלים? טוב, אולי נעשה כלים. סתם, לחפש תעסוקה ושהמקום יראה טוב יותר.

הדבר המעניין באמת הוא הדינאמיקה. משולשי דינאמיקה. מרובעי דינאמיקה.

אנחנו 3 שותפים כאמור, אבל איכשהו אני מרגיש שאני "בחוץ". אני רואה שהקשר בין השניים האחרים חזק הרבה יותר מהקשר שלי לכל אחד מהם. אני הסוליסט בדירה, אני מרגיש שאני "תפסתי טרמפ" על הדירה, ויש לי את הפינה שלי, וזהו. שזה בכלל אירוני, כי במקור תכננתי לעבור רק אני עם עוד אחד מהם - ועכשיו כשאני מסתכל על זה, אולי מזל שזה לא כך.

אני רואה כמה טוב לשניהם כשהם בסביבת השני, שאני מרגיש לא קשור. אז אני בורח (או שמא אני מסולק?).

וכן, אני יודע - זה דינאמיקה, מלשון דינאמי. זה משתנה. כן, חבר אחד כבר טרח לציין בפניי שזה תקופות ובכל תקופה יתחזק קשר אחד ואחר יחלש. אבל למה אני מרגיש ככה גם כשמגיעים חברים אחרים? ואם אני כבר באמת מנסה להכנס ולהשתתף יותר - למה לעזאזל שתסלקו אותי, או שתגרמו לי להרגיש שסולקתי?

אדרבה, כשאני יושב עם אחד מהם בשיחות אחד-על-אחד, זה לימד אותי דבר נוסף - אני "הכבד" שבדירה, אני הרציני, ה-down-to-earth, שמדבר על רעיונות וזמנים וכספים ותוכניות. והם? הם בדאחקות, בזיונים, בצחוקים, בצעקות.

והם חרמנים על לעשן, לפעמים יותר מדי (כן, יש קצת יובש בירושלים, אז מה? מה קרה, לא תעשנו? מה הלחץ?).

זה חברים קשים. אני לא מרגיש בנוח לפתוח מולם דברים כאלה, כי ההשמצות לא יגמרו - אני באמת לא אראה את הסוף של זה.

נותר לי לשבת ולצפות מהצד, להסתכל, ללמוד, ואולי הקשר יתחזק. אולי לא. אולי אתכנס בתוך עצמי (כפי שעשיתי בעבר), ואולי הפעם הם יפסיקו לדחוף ולנדנד ולשאול אם הכל בסדר - כי לא, לא הכל בסדר, אבל אי אפשר לדבר איתכם על זה, אז סתמו ת'פה ותנו לי את השקט הנפשי שלי.

מתחיל לתהות אם זה שווה את ההשקעה בכלל, אם היא כל כך חד צדדית, ואם גם ככה אני מתכנן לעבור לפינלנד שנה הבאה.

יש עוד חברים פה. חברים אמיתיים, שמעריכים אותי, שאני לא מרגיש נזרק לשוליים איתם. אני קצת מחכה ששנת הלימודים תתחיל, רק כדי להתחיל לאסוף עוד אנשים שיעריכו אותי ואני אעריך אותם, ולא אצטרך להתבולל במחשבות מטמטמות כמו אלו.

מתסכל. במיוחד כשמחד אני רוצה להביא את ו' לדירה, שתכיר את החברים. אבל בעצם אני לא רוצה שהיא תכיר את החברים, כי אני פוחד שהיא תראה גם את הדינאמיקה הזו.