הכל רגעי

אולי זה התסמינים של פרידה טרייה, אבל אני כבר מתחרט. תמיד מתחרטים בעצם, לא? רגעי הבדידות מזכירים תקופות, תקופות שיש על מי להשען רגשית, מישהו שתומך ואוהב ומקיף ומכיל.

ועכשיו אין, כי הלב והראש לא מדברים באותה שפה. אז תהיה בשקט לקצת, לב.

כי היום הראש הבין. אולי.

הפרידה נכונה לי, לפיאנוסה, כרגע. כי כשאתה נמצא במקום שבלי בת הזוג אתה מתפתל במיטה ומתכרבל עם כרית, אז איבדת חלק מעצמך. ונכון, בכל מערכת יחסים מאבדים קצת מה-אני. אבל לא ככה.

אני מרגיש שהפרידה הזו has reduced me to rubble.

והחלק הכי נורא? שזה הגיע ממני, מהראש. אז תהיה בשקט לקצת, ראש.

אני יכול, עכשיו, לדמיין אותנו ביחד. אני אפילו -לא מאמין שאני כותב את זה- יכול לדמיין אותנו נשואים.

כן, יש (היו) בעיות בקשר, אבל אלו בעיות שניתן להתגבר עליהן, אם היה לנו הזמן.

ואני חושב על נשים אחרות בצורה הכי שטחית, ומבין שאני לא בהכרח רוצה את זה.

אבל אם אני לא רוצה את זה, אז מה מונע ממני להיות איתה? לא, ראש, זה לא פחד ממחויבות.

ופה הלב נתקע, אז הראש משתלט.

כי הראש מבין שהעתיד הוא... פתוח. ולפיאנוסה כרגע מגיע לסדר קצת את החיים שלו. להזכר מה מרים אותו, מה מוריד, מה הוא רוצה בחיים ואיך הוא רוצה להשיג את זה. כי הראש חושב שהוא עובר פאזה בחיים, מהשלב של המתבגר המפגר לשלב של האדם הבוגר.

הוא לא רוצה לוותר על השלב של המתבגר המפגר, כי לא מיצינו אותו עד תום. הוא לא מוכן לשלב של האדם הבוגר, כי הוא בכלל לא הסתכל קדימה בחיים כבר תקופה מסוימת. היה פרק של בי"ס, פרק של אובדן, פרק של צבא, פרק של טיול; פרק של אוניברסיטה, פרק של חברים חדשים, פרק של עבודה חדשה בכיוון הנכון. כולם עברו, כולם נגמרו, או לפחות נראים קרובים לכך. נשאר רק הפרק של פינלנד, וכרגע הוא מרגיש כמו מרבית הספר, הכריכה, ואפילו "אודות הסופר". וזה פרק שצריך לחקור אותו, כמו כל פרק - לבד. עם הגרעין המצומצם שמלווה אותך שנים - משפחה, חברים קרובים.

ואז הלב קופץ לו, ומשתלט על הרגשות.

אבל אם זו הבעיה, למה ו' לא נמצאת שם? למה היא לא יכולה ללוות? הלב מרגיש שמקומה שם.

והראש עונה - היא יכולה.

"אז?"

-"אז... מה שנעשה - נעשה. אי אפשר להשיב את הגלגל לאחור ואני הכנסתי אותנו למצב הזה."

"מה זה אומר?"

-"זה אומר שאתה אוהב את ו'. וכבר פגעת בה, ואני לא אתן לנו לעשות לה את זה שוב. אם אנחנו חוזרים אליה, אנחנו בטוחים שאנחנו חוזרים אליה."

"למה שלא נהיה בטוחים?" (הו, הלב כזה תמים).

-"כי הפרידה טרייה. כי עכשיו אני, הראש, לא בטוח אם אתה, הלב, רוצה לחזור כי היא בשבילך, או כי אתה לבד, או כי אתה פוחד להיות לבד, או סתם כי אני מתעלל בך ומראה לך שיחות ישנות ותמונות שלנו כזוג אוהב".

והלב בוכה.

והראש משוחרר מפרק אחד לעת עתה.

אז הגוף מעוך.

והגוף מתכרבל עם כרית ולא רוצה לצאת מהמיטה יותר אף פעם.

והראש מתעורר ואומר שידענו שזה יקרה, ותהיה עכשיו תקופה קשה, אבל - גם היא תעבור.

אז הגוף רק מתכרבל עם כרית במיטה, ומתענג על הרגע והכרית והמחשבות.

והלב מלחיץ את הראש.

"ואם זה לא פחד? אם באמת עשינו טעות?"

-"אז... שיט."

"לא שיט. נכתוב לה מכתב מרגש, שיזכיר לה כמה אנחנו אוהבים אותה וכמה היא חשובה לנו. שיזכיר לה כמה היא עצמה מדהימה ומיוחדת ודואגת ואוהבת, כמה היא ו' מושלמת. ונזרוק כמה בדיחות פנימיות פנימה, כדי למהול את העצב והנוסטלגיה עם חצי-חיוך מתוק."

-"זה רע ואנוכי."

"ומפינלנד? מפינלנד אולי נשלח לה מכתב. הבייתה. נעדכן אותה איך החיים שם, אולי היא תכתוב בחזרה. אולי משם כבר נחזור לקשר כלשהו."

-"זה רע ואנוכי."

"אתה יודע... נמשש את הדופק, לא מתחייבים לכלום, אבל... ו' 3>"

-"זה רע ואנוכי."

כזה אני, מסתבר. זה לא רק הראש, זה גם חברים (שצודקים) - זה רע. לה, לי, לשנינו. זה אנוכי.

אבל... כנראה שזה מה שאני צריך עכשיו. ואם ו' זו האחת, אני אדע להמתין בשבילה, לחזר אחריה, ו... נו, איך אומרים? הכל מסתדר בסוף?

הכל לטובה?

אם זה אמור לקרות - זה יקרה?

פיאנוסה. שבור.

עד לעדכון הבא במרץ אלפיים ומשהו-עשרה.