הו , אבוי.

נתחיל מהבשורה הכי משמחת ששמעתי היום: יש לנו גשר מטעם הפנימיה עד סוף סוכות. 

ווווווייייייייייייהיגכוכני ידגכיחלדגכ 3333333>
.
.
אוקיי סיימתי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~♥

ולעניין אחר -
עלה אצלי הצורך לסדר קצת את רשימת האנשים בחיי כמו שאני עושה (או יותר נכון עשיתי ביומנים קודמים) פעם, פעמיים בשנה.
אז הנה הם, ללא סדר חשיבותי כלשהו
(השמות יהיו לפי איך שקראתי להם עד עכשיו בבלוג, או בשמות בדויים)
 
-סניפי - תמיד יהיה החבר הכי טוב שלי, גם כשאנחנו לא מדברים חודש או שנה. נכון שעכשיו אנחנו לא בקשר זוהר, ולא דיברנו כבר שבועיים, אבל אני עדיין אוהבת אותו, והלוואי שהיינו יכולים לחזור להיות בסטיז ולהיפגש על בסיס שבועי.
-אנג'י - איך יכולתי לשכוח את הפאקינג יומולדת שלך גאד דאמיט. אני ממש ממש אוהבת אותך ודבר ראשון אחרי הבדיקות מחר אני מתקשרת לעשות לך שיחת יומולדת. ובלונים אדומים! (ואת כזה בנאדם טוב ומקסים וכל מה שאני שואפת להיות בערך) 

-אדו - כמו סניפי, תמיד תישאר הבסטי שלי. (רק בקטע מתוסבך וכואב רגשית) אני סופסוף מתגברת עלייך, ואנחנו אפילו הולכות להופעה בתל אביב בשבוע הבא ביחד. "friends will be briends" כאילו נכתב עבורנו, לאב. 
-פול - "יש לך פרצוף, והוא נחמד!" אני מתה עלייך, מפגרת אחת. כל מה שאני צריכה ממך זה שלא תפגעי בעצמך יותר, או תחליטי לקחת את הדרך המהירה לחדר האוכל מחלון החדר שלך. את מכירה אותי מצוין, והיו הרבה פעמים שאנחנו כאילו קוראות את המחשבות אחת של השניה. יש לנו את אותו הומור-אובדני-פגום, ואינלך מושג כמה זה מחמיא לי, שאת בוטחת בי מספיק בשביל לתת לי לקרוא את הקטעים הקטנים והמקסימים שאת כותבת בשיעור. (והחלטתי לתת לך את השם פול כי את הפול לקארל שלי)
-באדייייי - לא מאמינה שלא הצלחתי למצוא לך כינוי מוצלח יותר. אולי לא צריך. את הבאדי שלי ואני שלך *אהבה, נצנצים ושרק* אין מספיק חתולים בעולם בשביל לתאר את החברות הקסומה שלנו. אוהבת אותך חברתי לעלובי החיים, החתיך ההוא משומרי הגלקסיה, הכלבה הטיפשה שלך, עין חמד וכל מה שבינהם. מואה.  
-גאגא -  מקסים אחד. תודה לבאדי שהכירה ביננו. היום הזה ישאר חרוט בזכרוני לעד. שניכם מפגרים כלכך 3>  

-אחד שמוקדש לכל היודניקים שאוהבים אותי - צוציקיייייים לאב.
-הארו - אנחנו מכירים מכיתה ו'. אפעם לא היינו כלכך קרובים כמו שאנחנו עכשיו, ואני כלכך שמחה שזה ככה. אני חייבת להודות שביסודי בכלל לא חיבבתי אותך, ואפילו קצת קינאתי בכישרון הציור שלך, כי חשבתי שאתה יותר טוב ממני. אני לא חושבת שאני מרגישה אליך משהו, בינתיים. פשוט, ממש כיף לי בחברתך. וכשאני איתך אני שמחה וטוב לי. ואם יקרה ונתנשק עוד פעם, זה יהיה אתה שתיזום את הנשיקה. לא אני. 
... כמו ב- no.6

אני רוצה שתרצה את זה לפחות כמוני 







 

הארו! תראה, השמיים - הם כלכך כלכך יפים! נוצצים וכחולים. כמעט כמו העיניים שלך, רק עמוק וכהה. 
...
מעט הדברים שנראים טוב יותר, ומרגישים נעים יותר מליל סתיו ראשון זרוע כוכבים מנצנצים. מבין הדברים האלה אני יכולה למנות את חלקת גן העדן הקטנה שנפלה לידיי היום.
גן העדן הפרטי שלי נראה כך - לא כלכך שונה מהמקורי:
גן גדול - רחב אופקים וירוק עד. כמעט ללא נפש חיה בשעות הלילה המוקדמות. 

אני לא צריכה עיניים בשביל לראות אותו, או בכדי להגיע אליו. 
הוא מוביל אותי- 
כל מה שקיים מבחינתי זה רק החיבור שבין הידיים המשולבות שלנו, הרוח בענפים, וצלילי ניגון ותפילה שעולה מבין החומות שמצופות זהב.
ושם, מאחורי הסדק הקטן באדמה שפעם היה נחל,
ניצב לו עץ. על גבעה קטנה משלו. 
הוא רחב מספיק, ונדיב מספיק, בכדי להכיל את שנינו.
נשענים על עץ הדעת הנדיב שלנו, מחובקים, אולי נצח. אולי שניים.

קול פעמונים של חודש הסליחות.

העצים שרים לנו שיר עם הרוח. הכוכבים בעיניים של הארו נוצצים. 
אנשים חיים (בדרך כלל) חמים. 
"תבטחי בעצמך. אני כאן בשבילך. אל תדאגי, הכל תמיד יהיה בסדר בסוף. את בודדה?" 
בפעם הראשונה מזה נצח - לא רק שאני לא בודדה, אני מאושרת. באמת באמת באמת מאושרת. 
כלכך מאושרת שאני רוצה לבכות. מה עושים עם כל האושר הזה?
אני יודעת. מעבירים אותו הלאה. לחלקת גן העדן הקטנה שלי.
הארו.