יש רגעים שאני מרגישה שאני משתגעת לאט לאט.. כנראה שחוץ מחלק מהאנות שיקראו את זה , אף אחד לא יבין את זה.. או כמה בלתי אפשרי מנטלית לשנות את זה.
רק בזמן האחרון אני מתחילה להבין שזה באמת נכנס לי לראש.. שהעניין הזה מתחיל להשפיע.
בהתחלה כשמתחילים את הדיאטות כאסח אומרים " לי זה לא יקרה , אני לא באמת אהיה אנורקסית" או "יש לי שליטה כדי לא להגיע למצב בו אני לא יכולה לאכול כי יש לי מצפון על סלט של מלפפון ועגבנייה" .
ואז נכנסים לזה, בראש שזה רק בכאילו, רק זמני , רק דרך לרדת במשקל מהר כי למי יש סבלנות לרדת 2 קילו בחודש.. אבל ככל שהזמן עובר, הטווח ה"זמני" מתארך, ואי אפשר לעצור.
אפשר במשך חודשים להרעיב את עצמך ולחשוב שאת לא באמת אנורקסית, שאין לך באמת בעיות אכילה, שאת לא מהבנות האלה. עד לדקה אחת שהכל מסתובב בראש..ואז את מבינה שאת כבר לא כמו שהיית, לא חזקה, לא שלמה עם עצמך, לא קשובה לעצמך.
לפעמים אני קוראת תגובות של אנשים שאומרים "את חולת נפש" ואני חושבת לעצמי "מה הם בכלל מבינים?"
אטומה לגמרי מכל מה שיגידו, מכניסה לעצמך לראש שאני תמיד צודקת.אבל אם הייתי קוראת את הדברים שאני כותבת לפני שהכל התחיל, לעולם לא הייתי חושבת שאני אכתוב את כל מה שאי פעם כתבתי, שתהיה לי כזו תאווה לראות מספר אחד יותר נמוך במשקל, א כזו הרגשה חרא כשהבטן לא ריקה.
כן..תמיד רציתי להיות רזה..והאמת שאף פעם לא הייתי בגדר "שמנה" או במשקל יתר..שלמות עצמית אף פעם לא הייתה קיימת, תמיד היו רגעים שהרגשתי חסרת ביטחון.. אבל אני מניחה שזה אף פעם לא הגיע למצב של היום, שנאה עצמית בכל רגע נתון, לקום בבוקר להסתכל על עצמך במראה כשאת מתרכזת רק בכל הפאקים , או להתארגן ליציאה, להתאפר, להתלבש יפה ועדיין להרגיש שלא משנה מה- את נשארת מכוערת ושמנה.
יש רגעים כמו עכשיו שאני מסתכלת על זה במבט מהצד ומבינה כמה הדבר הזה משגע את המוח... החיים שלך הם מסלול ירידה במשקל.
המשקל נמצא במרכז של הכל, לפני שהולכים לישון,כשמתעוררים,כשפוגשים חברים,כשנמצאים בבית.. כל הזמן במוח, המטרות היחידות שיש לך זה רק לרדת במשקל, כבר לא באמת אכפת לך איך אחרים רואים אותך, לא אכפת לך מאף אחד..רק אכפת לך לראות את המספרים במשקל קטנים עוד ועוד.
את אוכלת מול אנשים ובמקום להנות מזה את רק חושבת לעצמך "עכשיו הם ראו אותי אוכלת אז בפעם הבאה אוכל להמנע מאוכל והם לא יחשדו".
את חייה במאבקים עם עצמך לא לאכול, כל יום מכניסה לעצמך תובנות ודרכים איך לשנוא את האוכל, איך להמנע ממנו..לפעמים את חושבת שזה כל כך קל, ואז אחרי יום את נהיית רעבה ולא רואה בעיניים, אוכלת ולכמה דקות מרגישה עם עצמך בסדר, אומרת שמגיע לך אחרי כל הזמן שלא אכלת..או משכנעת את עצמך בזה שאת מכניסה קצת ויטמינים, שהגוף צריך את זה..
אבל אז את שובעת ומרגישה רע. ואיך דרך לתאר את ההרגשה כמה רע. הגוף משתתק,דמעות לא יורדות כי בכי מרגיש קטן מדי בשביל זה. את שונאת את עצמך, את מרגישה חסרת שליטה, נמאס לך מהכל, בא לך להעלם לא משנה באיזו דרך וכל דבר אחר שלא קשור למשקל שלך נראה כל כך שולי באותו רגע.אז את מבטיחה לעצמך שתהיי בצום . או שאת מוציאה הכל ממך
ופה עולה העניין של הקאות ומשלשלים , הדבר שתמיד חשבתי שלא אתקרב אליו, תמיד פחדתי משום מה לנסות להקיא בכוח, תמיד זה לא הצליח אחרי כמה נסיונות ואז התייאשתי.. עד שהגיעו הרגעים שאת מרגישה שאם לא תוציאי את האוכל הזה עכשיו העולם ייחרב, אז את תעשי הכל כדי להקיא, ואת לא תתיאשי עד שלא תרגישי את הבטן מתרוקנת.. אבל תנחמי את עצמך ב"זו פעם אחרונה שזה קורה"..למרות שאת יודעת שאם שוב יהיה לך בולמוס, זה נשאר הגיבוי שלך.
זה אובססיבי, את יורדת במשקל ואת מסופקת.. וגם כשאת מגיעה למטרה שהצבת לעצמך את מפחדת לאכול כדי לא לעלות, או שאת בהרגשה טובה מטורפת על המשקל שהגעת אליו אז את אומרת "מעכשיו אני אשמור" אבל גם לשמור עם 1000 קלוריות ביום זה יותר מדי,כי את חושבת שתשמיני.. אז את ממשיכה את הצום, או את ה300 קלוריות ביום. וממשיכה לשמוח מהירידה במשקל וככה זה ממשיך.
במקום להתרכז בדברים החשובים, את מוצאת בכל דבר את עניין המשקל. בתקופת מבחנים את רק מתרכזת ב "מה לאכול לפני המבחן כדי לא להגיע על בטן ריקה אבל לא להשמין".במקלחת זה רק להתבאס חצי שעה על הדקה שראית את עצמך ערומה במראה לפני שנכנסת.להפגש עם חברים ולאכול אומר שזה יהיה בראש במשך כל המפגש .ללכת לסבתא דורש תכנון שמונה ימים קודם איך תימנעי מהאוכל שלה. להתפטר מהעבודה לא יהיה בשבילך בגלל לוז צפוף או עבודה קשה, זה יהיה כי היא גורמת לך לאכול. להיות בבית הופך להיות מקום של מנוחה רק מהסיבה ששם את יכולה לצום בלי שאף אחד ישים לב.ואפילו מחשבות על העתיד כמו היום שתהיי פאקינג נשואה טרודות באיך תישארי על 300 קלוריות ביום ובעלך לא יחשוד כשתצטרכי לחלוק ארוחות בוקר\צהריים\ערב יומיות איתו ..כן אלה המחשבות על העתיד..כמה שטחי. התפילות שלך לעתיד הן לא שתהיי בדרך יותר בריאה בחיים, או יותר מוצלחת..אלא שתמיד תאמיני באנה.
שום דבר כבר לא מעניין אותך, שום דבר....את משכנעת את עצמך שהכל בשליטה אבל יש רגעים שהמחשבה מתהפכת ואת מסתכלת מסביב וקולטת שאין לך כלום.. את מרגישה ריקנות.....ואז את חוזרת לאותה תפיסה שהדבר היחיד שממלא אותך זה אנה. וזה מעגל שלא נגמר.
וככל שאת בתוך זה, השנאה העצמית גוברת, כל מילה קטנה בקשר למראה שלך יכולה לקרוע אותך מבפנים, והיא נחרטת בזיכרון..וכמובן שעולה כל פעם כשאת מסתכלת על עצמך במראה. הטינספו שאת רואה רק מזכיר לך שלא משנה כמה תרזי, תמיד יש יותר רזות. תמיד יש לאן לשאוף.
יש רגעים שאני מסתכלת על עצמי וחושבת " אני לא כל כך גרועה" ורגעים אחדים וקצרים שאני אפילו מרגישה יפה.. אבל אז אני משכנעת את עצמי שלא, זה לא נכון..ואז הכל עולה בראש, הדברים שאני שונאת בעצמי, הבעיות בחיים שלי, ההרגשה שהכל באשמתי- בגלל האופי הדפוק שלי, בגלל שהחמצן שלי זה הרס עצמי. בגלל שנולדתי מכוערת שנואה מטומטמת ולא מוצלחת וככה אשאר. ושוב אני מוצאת ניחומים בזה שאולי אם אהיה רזה אהיה קצת פחות נוראית.
היום בצהריים, אחרי ששתיתי מרק נמס בכוס והרגשתי רע עם עצמי. פעם הראשונה עלתה לי השאלה..זה שווה את זה?
אחרי הכל...גם כשאת מודעת לכמה הדבר הזה הוא חרא...................את עדיין אוהבת את אנה. אולי זה כי התרגלת, או שאת מפחדת להתמודד מול מציאות אחרת, או שטוב לך להרגיש ריקנות, או שאת חושבת שאת סתם מרחמת על עצמך, או שפשוט אומרת "כרגע הכל טוב, בעתיד אשנה דברים" כי בראש שלך את עדיין תופסת את עצמך כ"חזקה ובעלת שליטה" כמו שפעם באמת היית ..ובסופו של דבר את נשארת בזה. את פשוט לא יכולה להשתחרר.
ואחרי כל המחשבות האלה ...כמה רגעים של מבט ריאלי מחוץ לבועה שאת נמצאת בה - הראש של "אני צודקת וכולם טועים" חוזר.. ואני נשארת עם אנה שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
love u ana