במבט לאחור אחרי כל התקופה האחרונה, תקופה של התשה. לקום בבוקר עם אותו משפט שנחקק בליבי כמו שעון מעורר"היום אני צמה ואם לא אז אני אוכלת רק סלט או מרק ירקות" ואז להשבר. ולקוות ששוב אני אנסה יום למחרת. אבל שוב אני נכשלת..ולמרות שלא באמת הרעבתי את עצמי באותו עדיין הייתי אוכלת כל מה שנמצא בבית. והורסת את הדיאטה שבמילא לא הצלחתי. וככה היה הסדר יום שלי, הספקתי אפילו לעלות 5 קילו מהמשקל הכי נמוך שהיה לי.בזמן הזה של הבולמוסים, של ההשמנה,של הגועל.
עד שפתאום קרה משהו , היום. ראיתי מישהו שהזכיר לי את האקס שלי,א' שהוא המחלה השנייה שלי, הנקודה הרגישה שלי.
הוא כל כך הזכיר לו אותו..גבוה, מטר 90, עיניים כחולות וחיוך מושלם..משדר אינטיליגנציה וחכמה..היה בו משהו שכבש אותי.
מאז א' לא היה לי אף אחד, תמיד ניסיתי להתפשר ולשכנע את עצמי בכך שגם לי מגיעה אהבה, אבל לעולם לא אמצא מישהו שישתווה לא'..ופתאום הוא הופיע..
רק בעיה אחת הפריעה לי.....זה שידעתי שאין לי שום סיכוי איתו, אני שמנה, אני כל היום אוכלת כמו חזירה..והיום כקארמה מושלמת זה פגע בי בצורה הכי חזקה שיכלה להיות, זה פגע בסיכוי שלי להשיג את הדבר שכל כך רציתי, הגבר האידיאלי בשבילי.
וזה פתח את העיניים שלי והזכיר לי את כל המוטיבציה המטורפת שהייתה לי פעם, שידעתי שהכל בשליטתי, שידעתי שיש כל כך הרבה דברים מעבר לאוכל, יש חיים שלמים.. והרזון הזה הוא כל כך חשוב, איך יכלתי לחשוב לעצמי שאם אוכל בצורה נורמלית זה לא ייפגע בשום דבר.
הייתי כל כך נבוכה וחסרת ביטחון לידו, והכל בגלל זה......אני זוכרת את הימים שהייתי במשקל הכי נמוך שלי, שהתהלכתי ברחוב בהרגשה של גאווה, של שליטה עצמית. של "אני המלכה! ואני מסוגלת לחיות בלי אוכל, מה שאף אחד מכם לא מסוגל" ואני לא יודעת מה הסית אותי מהמטרה, אולי שעד עכשיו זה לא פגע בשום דבר?
אין יותר בולמוסים, אין יותר צומות. יש אנה. יש עד 500 קל ביום כמו שפעם עשיתי והצלחתי וירדתי כמו שצריך. וגם אם זה לא ייקח יומיים-זה יקרה.וכשזה יקרה.....החיים שלי יסתדרו. הכל יסתדר. המצב רוח,הביטחון העצמי,היחסים עם בנים,הלהתארגן שנתיים לפני כל יציאה מהבית, הלבכות אחרי בולמוס, להרגיש השמנה בחבורה. לא עוד.
חזרתי אנה שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
love u ana