הכותרת של הפוסט הזה כנראה גרמה למי שקרא אותה לחשוב ״הנה, עוד פוסט על התאהבות באיזה בחור״. אבל הפעם לא מדובר בהתאהבות רומנטית. 

אני מרגישה שהתקופה שביליתי ברוסיה עם האבא שלי שלא ראיתי שלוש שנים ובעצם מעולם לא הכרתי באמת, גרמה לי להתאהב בו. לא בקטע חולני ודוחה. בצורה שונה לי.

אמא שלי הייתה כל המשפחה שלי מאז שזכרתי את עצמי. זה תמיד היה אני והיא נגד כל הבולשיט של העולם האמיתי במאבק הבלתי פוסק בחיי השגרה; העלייה לארץ, הלימודים שלה, הלימודים שלי, שכר הדירה והחשבונות. אבא שלי לא היה בתמונה בדרך כלל, למעט הפעמים האחדות בהם הדמות שלו הייתה בשבילי משהו לכעוס עליו על כך שככה נראית הילדות שלי. אבא היה מישהו להאשים בעובדה שבגיל ההתבגרות הדאגה העיקרית שלי הייתה לעזור לאמא לסגור את החודש. מעבר לזה ולכמה שיחות טלפון קצרות ויבשות במהלך השנים, האינטרקציה בינינו שאפה לאפס.

עד שתאריך השחרור מצה״ל התקרב והתחלתי לתכנן את הטיולון שאחרי הצבא. לא רציתי משהו רציני, הודו/דרום אמריקה זה פשוט לא אני. החלטתי לחזור לשורשים לפני שאני מתחילה פרק חדש בחיי. וככה יצא שהזמנתי כרטיס טיסה לשני הכיוונים לרוסיה, וטסתי לבד. תכננתי להתארח בדירה של סבתא ודוד שלי במהלך התקופה שם. 

אחרי דרך ארוכה ומייגעת שכללה אותי הולכת לאיבוד בנמל התעופה של מוסקבה (פעמיים.), הגעתי לשדה התעופה הקטן בעיר שלי. אבא שלי אסף אותי ושיתף אותי בתוכנית שלי; לקחת את הבת שלו לטיול של חמישה ימים בשתי הערים היפות ביותר ברוסיה, סנט פטרבורג ומוסקבה. הוא הבטיח בתי מלון מפוארים וסיורים מלהיבים, וכמובן זמן איכות בשבילנו. התרגשתי. במשך שבועיים ציפיתי לטיול הזה ודמיינתי איך זה יהיה לבלות לראשונה בחיי חמישה ימים שלמים לבד עם אבא שלי.

כשהגיע הבוקר של הטיול המתוכנן עלינו על רכבת של שלוש שעות למוסקבה. את היום העברנו בהתרשמות ממלון חמשת הכוכבים שלנו, מטיול ושופינג בקניון הצמוד אליו, בסיור מודרך בעיר ובארוחת ערב מדהימה במסעדה בה המלצרים היו לבושים כל כך יפה שהרגשתי צורך לקנות שמלת קוקטייל ועקבים. דיברנו הרבה. ניסיתי לשתף אותו ולתאר לו את החיים שלי, לתת לו להכיר אותי, לספר על הדברים שאני אוהבת ועל התחביבים שלי. כל כך השתוקקתי לעוד הורה, לא שאמא שלי לא הספיקה לי, אבל רציתי את המשהו הזה שיש לכולם. 

כשחזרנו למלון בערב של היום הראשון אבא אמר שהוא לא עייף ושיקפוץ ללובי לכמה זמן, ואני לא צריכה לחכות לו. נרדמתי במהירות במיטה הנוחה להדהים, והדבר הבא שראיתי זה את אבא שלי חוזר מתנדנד לחדר. התעוררתי כי הוא מלמל כמה מילים לא ברורות, ספק אליי ספק לעצמו. השעון בטלפון שלי הראה ארבע בבוקר, אז התעלמתי וחזרתי לישון.

בבוקר אבא שלי הסריח. מאלכוהול שהתייבש. השתדלתי להתעלם מזה בארוחת הבוקר, כשהוא סיים ליטר בירה עוד לפני תשע בבוקר. יצאנו לעוד טיול במוסקבה, יצאנו לשייט בנהר וכל כך נהניתי מהנוף, שכמעט הצלחתי לשכוח את האבא השיכור שלי שיושב לידי ומסיים בקבוק יין לבד. בסוף היום קרה אותו סיפור, הוא שוב נעלם באמצע הלילה וכשהתעוררתי בבוקר הוא נחר במיטה לידי. 

ככה זה המשיך גם בנסיעה לסנט פטרבורג. בארוחת הצהריים שאכלנו אחרי שהגענו לעיר החדשה והתמקמנו במלון ניסיתי לדבר איתו על העובדה שהוא שיכור כבר יומיים ברציפות. שאלתי אם לא כדאי שיפסיק קצת, הבטחתי שנשב לבירה שנינו בערב. לא דיברנו הרבה כשהוא היה שיכור וזה תסכל אותי. הרגשתי כפויית טובה בגלל שאני בכלל מעיזה להתלונן. הרי הוא לקח אותי לטיול חלומות בערים מרהיבות כל כך, השקיע בבתי המלון האיכותיים ביותר ובארבע ארוחות ביממה, ועוד שילם לי על שופינג נחמד. אז שתקתי וחייכתי. כשהוא רצה לשבת איתי לבירה בערב אמרתי שאני רוצה ללכת לשחות קצת בבריכה. הזכרתי לו ששיתפתי אותו באהבה שלי לספורט הספציפי הזה.. לא נראה שהוא הקשיב לי בכלל. הוא איחל לי בהצלחה והלך לכיוון הבר הקרוב.

כשהגעתי לאזור הבריכה של המלון, נכנסתי לשירותים והתקשרתי לאמא שלי. שיתפתי אותה. נמנעתי מלעשות את זה עד אותו הרגע כי ידעתי מה זה יעשה לה.. וכמובן שהתוצאה הייתה צפויה, היא נחרדה והזכירה לי בהיסטריה למה היא ואבא נפרדו מלהתחילה. הוא אלכוהוליסט, הוא חולה, הוא היה מרביץ לה בימים רעים שלו. הוא לא יעשה לי כלום אבל ההתנהגות הזו מתאימה לו. ״רק עוד יומיים״, היא הזכירה לי, ״תהני מהדברים שאת רואה ומהטיול. ההזדמנות הזו לא תחזור על עצמה״. 

כמובן שהיא צודקת, חשבתי בעודי שוחה 20 בריכות בלי למצמץ. שחייה תמיד הייתה משהו שמנקה לי את הראש ומכניס הכל בפרופורציות. קל יותר לחשוב מתחת למים. שקט.

בבוקר של היום הרביעי נסענו לסיור בארמון מדהים בסנט פטרבורג. כל הפסלים היו מוזהבים, הצמחייה מטופחת וירוקה והמבנים עוצרי נשימה. אבא עדיין היה שיכור, והתחיל לעלות לי על העצבים. מעבר לעובדה שהתקשיתי לדבר איתו כי הוא הסריח כל כך שחששתי שאאבד את ההכרה, הוא התחיל להתווכח איתי על שטויות. 

ואז הוא פתח פה על ישראל.

החינוך נורא, הצבא פח, המדינה מדינת עולם שלישי ואין לי עתיד בה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל, המשהו שלא יכלתי לשמוע בלי להתגונן. 

רבנו. צעקנו. בשלב מסויים התייאשתי מהרוסית הלקויה שלי וחוסר היכולת שלי להתבטא כמו שצריך, במיוחד כשאני כועסת, התרחקתי מהאבא הרוסי, השיכור והאנטישמי שלי והתקשרתי נסערתי לאמא שלי. התנצלתי על זה שאני כל כך כפוית טובה וסיפרתי שאני מתכוונת לעלות על רכבת בחזרה לעיר של סבתא ודוד שלי בערב. היא התקשרה ודיברה עם אבא שלי, וגם השיחה הזו נגמרה בצרחות.

אבא הסכים שהוא מרגיש שהטיול מיצה את עצמו והקדים את הטיסה שלנו. שעתיים אחרי זה מצאתי את עצמי גוררת את אבא שלי בין הביקורות דרכונים והצ׳ק אין בשדה התעופה של סנט פטרבורג, כשהוא בקושי מסוגל ללכת ישר. כשישבנו בבית קפה בזמן שחיכינו לטיסה הוא הביך אותי ללא הרף כשצרח על המלצרים ודיבר בקול רם אל עצמו. 

בטיסה הוא הקיא קצת, אבל לבסוף נרדם. 

בשקט ששרר במטוס בזמן הטיסה רוב הנוסעים נרדמו, הרי השעה הייתה אחד בלילה. אני ישבתי והסתכלתי על אבא שלי ישן והרגשתי שהלב שלי נשבר. באותו רגע בטיסה, ראיתי פתאום כמה אני דומה לו, פיזית. כמה הפנים שלנו דומות. אני גרסה נשית, צעירה ופיקחת של הבנאדם הזה, שלפי כמות הסיגריות והאלכוהול שהוא מכניס לגוף שלו, לא ישרוד עוד הרבה שנים. הרגשתי שלמרות הכל, אני אוהבת אותו. הופתעתי כמה מהר זה קרה. לא אהבתי אותו עד שהגעתי לרוסיה כשבוע וחצי קודם לכן. לא הכרתי אותו בכלל. 

הוא התעורר כשהמטוס נחת, והזמנתי מונית. כשהגענו אל הכניסה לבניין של סבתא ודוד שלי, הוא יצא להפרד ממני. למרות שנשארו לי עוד חמישה ימים ברוסיה הייתה לי הרגשה שלא אראה אותו שוב. חיבקתי אותו חיבוק מהיר וציפיתי בו נכנס למונית ונוסע.