ידעתי גם שאני לא יכולה להזיז את הגוף - הוא כבד כמו קודם.
"האם אמות כאן?" חשבתי לעצמי, "במקום לא ידוע?" אחרי זמן קצר,
שמעתי רעש מעומעם, ואחריו קול שריקה.
השריקה הייתה חלשה ורגועה - "אולי הם ככה מסמנים מצבים." שיערתי לעצמי.
פתאום השריקה נפסקה, ואחריה הגיעה צעקה חזקה ומחרישת אוזניים,
שמעתי המון רגליים רצות בשקט ואחריה שמעתי קול הצלפת שוט.
נבהלתי וניסיתי לזוז אך לשווא,
ניסיתי לשמוע משהו ולא שמעתי דבר.
אחרי דקה או שתיים שמעתי קול רגוע שאמר בשקט ליד אוזני שכמעט קפצתי מרוב בהלה:"את ערה."
"כן, ברור שאני ערה." חשבתי לעצמי בעוקצנות.
שמעתי גיחוך ואחריו קול קצת יותר רם:"אני יודע, בגלל זה אמרתי שאת ערה."
אמר כאילו קרא את מחשבותיי.
או שהוא באמת קרא? ומיד פסלתי את המחשבה.
"לא, לא. את חושבת נכון." הוא אמר בקול משועשע.
ניסיתי ביאוש לפקוח את עיניי אך לא הצלחתי,
אז ניסיתי לתקשר איתו - "איך אתה קורא מחשבות?" שידרתי.
שמעתי צחקוק ושוב את קולו השקט:"זה סיפור ארוך."
צחקקתי בליבי ואמרתי בליבי בקול משועשע:"יש לי זמן."
דמיינתי אותו מגלגל עיניים ואז הוא קטע לי את המחשבה ואמר בקול קצת מעוצבן:"ולי אין, את יודעת אניס? את ילדה אמיצה."
"יופי לי." חשבתי לעצמי במחשבה עוקצנית.
הוא גיחך גיחוך קצר וענה לי בקול צרוד וכעוס:"ואת גם ילדה מאוד מעצבנת, הנה 'מתנה' ממני." לא הבנתי על מה הוא מדבר אך אחרי שנייה הבנתי - הוא תקע לי סכין ברגל.
רציתי לצרוח מרוב כאב, אבל לא יכולתי.
כאב לי כל כך שלא שמעתי אותו הולך ובדרך לוחש:"אל תדאגי, יש לי עוד המון 'מתנות' בשבילך."
רציתי שוב ליפול לחושך האינסופי אבל זה לא קרה,
חלף לו הזמן ורגלי המשיכה לדמם, ולשרוף, ולכאוב.
רציתי לצרוח, ניסיתי להיאבק, ואז התחלתי לחשוב, "למה חטפו אותי?"
אלה בטח הם - שומרי החוק,
כמו אלה שרדפו אחריי עד לבית.
הבית! מה עם טריס? הם עשו גם לה משהו? אני מקווה שלא, ואם כן? אז מה אני יעשה? איך אני יחזור הביתה?
כל כך הרבה שאלות ולא היה לי שום מענה.
- - - - -
איך? מקווה ש - ♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
