אני מרגישה שהמילים בוגדות בי, במיוחד כשאני מנסה לדבר עם מישהי שאני רוצה, גם אם היא רצתה אותי כבר בחזרה אפילו שזה קטע לא ברור, במיוחד כשזה בוואצאפ. לוקח לי שעות להבין מה לכתוב וגם אז אני יוצאת מטומטמת, פתטית, לא יודעת מה. אני שונאת לדבר בהודעות. אני שונאת את זה שאני מפחדת מהקול של עצמי כשאני מדברת עם מישהי, זה כאילו אני נאלמת ונעלמת ולא ברור לי למה. כאילו אז מה שהיא יפה, חלאס יש לי דעות ומה להגיב ואיכשהו אני מוצאת את עצמי מנסה לרצות אחרים כל הזמן, להגיד את מה שהם יאהבו, את הניטרלי. בסוף אני משעממת את עצמי. אני רוצה לדבר על ספרים, ועל מה שהזיק הראשון שגרם לך להתאהב במשהו, במוזיקה, בדבר כלשהו שראית בחיים, מה החלום הכי דפוק שחלמת. כל מיני דברים שמעניינים אותי, להביע דעה ולשמוע אותה. ולנשק אותה. ולא לפחד מהקול של עצמי ומרוב רצון להיות בסדר, אני מפחדת ומפחדת גם להחמיא וסתם יוצאת מוזרה. איך יוצאים מהלופ הזה?
זו לא הדמות שאני מנסה להציג ואני באמת לא כזאת. אני רוצה להצליח להיות תמיד מי שאני כשאני לא מפחדת, כשאין לי מחסומים, כשאני מצליחה להביע אהבה וזה אפילו לא מפחיד. למה זה ככה בכלל? זו מי שאני רוצה להיות ואני מתקרבת לשם אבל זה קשה. אני מצליחה כשאני שיכורה מספיק במוד הנכון בגלל זה חברים שלי אומרים שאני חמודה כשאני שיכורה. כי כשאני שיכורה אין בי פחד לאהוב.