רק רציתי להיות מאושרת

מכירים את ההרגשה הזאת שאתם נופלים?

נופלים לתוך בור אין סופי, בור עמוק ושחור יותר ממה שאתם יכולים לדמיין לעצמכם.

רגע לפני אתם למלה מרחמים על כל אלה שהפלתם ואז אתם נדחפים פנימה באכזריות על ידי אותם אנשים שחשבתם לחברים.

ואתם נופלים פנימה 

ונופלים

ונופלים

ונופלים

ואז כשאתם כבר בטוחים שאין לזה סוף, אתם מתרסקים.

אתם נשברים, מתרסקים לחלקקים קטנים. ואז הכאב מגיע.

הכאב הזה שלא האמנתם שהוא קיים. הכאב הזה קיים. והוא נמצא אצלכם.

זה לא כאב של פצע. זה לא כאב של מכה.

זה כאב של הלב. הלב כל כך כואב וכל הגוף מתפרק.

אתה שוכב לך על הרצפה בתוך חור גדול ושחור כל כך כאוב ומסכן ומתבונן אל על,למעלה, אל האור.

אתה יכול לשבת שם שעות, ימים, שבועות, שנים.

אבל ברגע אחד אתה יכול לקום ולצאת משם.

אתה רק צריך אדם.

אדם לדבר איתו. או אפילו סתם לצחוק איתו.

כל חיוך איתו מעלה אותך מדרגה למעלה וכל צחוק מקפיץ אותך בטיל.

ולאט לאט בלי שאתה שם לב אתה למעלה.

יחד עם כולם.

אני הייתי למטה.

ולמעלה.

ועזרתי לאנשים לעלות למעלה.

אני נפלתי.

לא ימים לא שבועות אלה חודשים.

אבל עליתי בחזרה.

בעזרת האנשים הנכונים.

כל זה עלה לי לראש היום כשראיתי כמה ילדים מתעללים בילד קטן ומסכן.

הילד הזה נופל עכשיו אבל בעזרת האנשים הנכונים הוא יהיה בסדר.

אז אנשים, אל תזרקו מילים לאורי סתם כך.

כי מילים יכולות לדחוף אותך לקצה ואז להפיל אותך.