אני לא זוכרת איך התחלנו לדבר היום בוקר.
אני רק זוכרת שדיברנו. ודיברנו.
בהפסקה לקחתי אותה לאיפה שאנחנו יושבים, והלכתי לאנשהו אחר כך אבל זה לא משנה.
אחרי הבצפר אני רק זוכרת שיצאנו ביחד מהכיתה כשהיא אחזה בזרוע שלי ושאלה אותי אם אני רוצה להפגש.
ברור שאמרתי כן.
לא ידעתי עליה הרבה, בגלל שהיא חדשה אצלנו בכיתה, וקיוויתי שהיא לא יודעת הרבה עליי, עם כל השטויות שלי שעשיתי שנה שעברה.
אבל היא ידעה.
והיא בכל זאת שאלה.
אז ישבנו לנו במקום יפייפה, מוקף עצים, באמצא חלקת דשא עם הציפורים ברקע.
אף אחד לא שמע אותנו.
אף אחד לא שמע אותה ואת הסודות שלה.
אי לא אספר אותום אבל,
אני מרגישה שאם אני לא אספר אותם,
אני כנראה אעשה עוד משהו מטופש, וסתם אגרום לה לסבול עוד.
היא סיפרה לי שמאיימים עליה.
האקס המאוד "נחמד" שלה שמאיים להגיד ליועצת שהיא רוצה לחתוך וחשבה פעם להתאבד.
הבנות האלו שהיא חשבה שסוף סוף קיבלו אותה ועכשיו הן מרכלות מאחורי הגב שלה שהן יגידו ליועצת שהיא רוצה להתאבד ולחתוך וורידים.
היא מספרת לי דברים גם עליה, זאת, שאף פעם לא חשבתי שתעשה את זה, זאת החזקה כל כך.
שכמעט הצליחה להתאבד.
שנשברה וחתכה בכל מקום, שאין לה איפה לחתוך עוד, שהידיים והרגליים לא יכולות לסבול עוד.
שתמונת היד המדממת שלה אף פעם לא תצא לי מהראש.
ושם בלב במדשאה,
היא מספרת לי שהיא לא יודעת מה לעשות, שהיא אבודה בעולם הגדול לבדה.
ואני,
עם כל הרצון שלי לעזור,
אין לי מה לעשות.
ואני נשברת ככה מלראות אותה,
לראות אותה אומרת לי,
"הוא מאיים עליי, הם כולם מאיימים עליי, צוחקים עליי, תעזרי לי!"
ולדעת, שאין שום דבר שתוכלי לעשות.
כי היא לא מוכנה לקבל עזרה ולא שום דבר חיצוני.
למרות כל הטיעונים היא לא רוצה טיפול. וחבל.
"כי הרי" ככה היא אמרה לי "מה זה יעזור? הרי אני לא אשמה אלו הם המגעילים האלו חסרי הלב"
ובאמת שהיא צודקת,
היא לא יודעת כמה היא צודקת.
אנחנו פאקינג דור מחורבן.
לאף אחד לא אכפת מהאחר.
אנחנו זורקים מילים בלי לחשוב,
בלי לחשוב שזה יכול להציל חיים.
ואין לי שום דרך לעצור את זה.
וזה מה שכואב.
שאנשים ימשיכו להרוג אנשים, בלי שום סיבה!
זה מזכיר לי משהו שקראתי ב"משחקי הרעב: עורבני חקיין", כשפיטה אומר שאולי אנחנו באמת לא צריכים להמשיך להתקיים, שאולי כדי לנו שמין אחר ייתפוס את מקומנו.
כי אולי באמת לא מגיע לנו.
לא מגיע לנו.
אנחנו כל היום עסוקים בלהרוג אנשים אחרים, לחשוב איך להרוג אנשים אחרים.
ולא עוצרים לשנייה לחשוב,
שאנחנו בעצם אותו הדבר.
כולנו בני אדם.
ולכולנו מגיע לחיות.
אבל, מי כבר יקשיב לי?
בעצם, אם חושבים על זה, עם המציאות של היום, אנחנו כמו במשחקי הרעב.
שולחים את הילדים שלנו, לזירה, לרחוב, לבית הספר, כדי שיהרגו אותם.
כדי שייפגעו בהם ויישברו אותם ואת המשפחות שלהם מבפנים.
זה לא נראה לכם חולני?
זה נראה לכם מציאותי? לא.
אבל זאת המציאות שפוגעת ככה בילדים כל יום, 24 שעות, כל השבוע.
אני לא יכולה לעשות שום דבר כדי למנוע ולעצור את זה, אבל אני יכולה שלא לעשות את זה בעצמי.
ואני יכולה לשכנע אחרים שלא.
ואם גם אתם תעשו את זה, סתם תשבו לשיחה קלה עם החברה או החבר וגם הם יעבירו את זה הלאה, אולי, יום אחד,
נתעורר לעתיד טוב יותר.
אני מקווה.
חייבים לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Little Geek