רק רציתי להיות מאושרת

אז ישבתי לי בהפסקה במדרגות עם וואנבי וצומית (שתי בנות שאלה יהייה הכינוי שלהן, תבינו לבד מאיזה סוג הן) ועוד מישהי.

ודיברנו כמו שכל ילדה מתבגרת עושה בהפסקה.

ואז היא הלכה וצומית וואנבי ואני נשארנו.

והשיחה לא הלכה כזה יפה. היא הלכה ככה:

"שמתם לב שהיא תמיד שמה אותנו כאופציה שנייה? אנחנו תמיד מספר שתיים"

"היא באה אלינו רק כשמשעמם לה"

"היא גם ממש מעצבנת אותי. ממש אבל"

"היא גם כל הזמן נידבקת אלינו. מי היא חושבת שהיא?"

"רק התפללתי שהא כבר תלך"

ואני יושבת שם, ומקשיבה, והדבר הראשון שרץ לי בראש, או יותר נכון בבטן זה: בא לי להקיא.

זה כל כך הגעיל אותי, כל כך הרגיש לי צבוע, כל כך לא נכון.

לדבר עם מישהו כאילו כלום ואז ללכלך עליו שנייה אחרי שהוא הולך?

זה לא נשמע טיפה לא יפה?

אז פשוט קמתי והסתלקתי משם כשאני אומרת "אתן פשוט מגעילות אותי".

לא יכולתי להמשיך לשבת שם.

זה כמו להשתתף בפשע רק שלא אתה פגעת.

זה כמו לתת למשהו מתנה ואז לדפוק לו אותה בראש.

זה כל כך אכזרי, כל כך מרושע, כל כך... אנושי.

וכאב לי. לא רק בגלל שזה קרה לה, בגלל שזה קורה לכולנו, כל הזמן.

אז כן כאב לי. כאב לי כי היא לא ידעה כמה היה יכול לכאוב לה.

אחר כך הלכתי עם וואנבי לדשא, זה שמתחת לבית שלה, סתם כדי לדבר.

לא הזכרתי את מה שקרה וגם היא לא. זה נראה היה כאילו שכחנו. אבל אני לא שכחתי.

והלך לנו מעולה. באמת.

השיחה זרמה והיה פשוט יופי.עד שהוא הגיע.

שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי בעיה איתו, באמת הוא בן אדם נחמד וידיד שלנו והוא בסדר. טוב בסדר עד כמה שאפשר כשאתה מבלה איתנו.

ואז זה קצת התחיל להשתבש.

בהתחלה הייתי בטוחה שזאת רק אני, אבל אז שמתי לב לזה באמת.

זה התחיל כשהיא גנבה לי את הפלפון.

ואז כשהיא התחילה לקלל אותי בלי סיבה.

ולבעוט בי.

ולתאר את כל החולשות שלי בעינייו.

ואז זה פשוט הכה בי.

היא מנסה לגרום לי להראות רע, חלשה.

היא ניסתה לפגוע בי.

היא גם שיקרה לי המון במשך כל הזמן הזה שהיינו חברות ועכשיו זה פשוט פגע בי.

היא מנסה לתקוע לי סכינים בגב.

וכל פעם מחדש אני מנסה להתעלם מזה.

אבל כשזה פוגע לך בפרצוף בכזאת ישירות, זה קשה להתעלם.

אני לא יודעת למה היא עושה את זה, אבל היא עושה.

אולי היא מנסה שיאהבו אותה יותר, אולי היא מנסה שיאהבו אותי פחות או שהיא מקנאה.

הכל יכול להיות אבל זה לא מה שחשוב.

מה שחשוב הוא שאני סמכתי עלייך, ואת מנסה רק לפגוע בי.

אני סיפרתי לך מלא דברים, ואת רק שיקרת לי.

למה?

אז הלכתי הביתה ולא אמרתי כלום, טוב אולי הייתי קצת מרושעת אליה אבל באמת שבקטנה, ופשוט זה כאב לי.

וזה עדיין כואב. כמו פצע פתוח. פצע פתוח שלא ייסגר בזמן הקרוב, כל עוד את שם, מנסה לתקוע לי סכינים בגב.