רק רציתי להיות מאושרת

יויו, אחי היקר, לא אתה לא מת אל תדאג.

אבל כן, לי זה מרגיש ככה.

איך אני אתחיל בכלל?

כואב לי לחשוב על זה, לדבר על זה, שזה עובר לי בראש נוסף לי גם רעד.

אבל המציאות משיגה אותי, ולא נותנת לי מנוח.

אמא לא מוכנה שאני אדבר איתך על זה אבל אתה חייב להיות מוכן, לדעת מול מה אתה עומד.

כמו ששמעתי רופאים אומרים, "אני לא יכול להגיד לו את זה בתור משפחה, אבל כרופא אני חייב".

אוי יויו שלי, למה הכנסת את עצמך?

אבל בעצם לא עשית שום דבר, אתה לא אשם פה.

אתה רק ניסית להיוןת עצמך, וזאת בדיוק הבעיה.

בתור אחותך, אני לא יכולה לדבר איתך על זה.

אבל בתור מישהי שחוותה את זה אני חייבת.

רוצה לשמוע את האמת?

אתה מוכן? אתה כל כך צעיר אבל אין מה לעשות.

הנה אנחנו מתחילים.

שנה הבאה אתה מתחיל את כיתה ו'.

כיתה חשובה בהחלט, הכיתה האחרונה ביסודי.

יויו, אני יודעת. אני יודעת על מה שקורה לך בבית הספר.

אני יודעת שאין לך חברים.

אני יודעת שמציקים לך בגלל שאתה שונה.

אני יודעת.

אבל אוי נערי, זה רק הולך להחמיר.

כל הכאב שאתה מסתיר, ממלא את מוחך במחשב ומתעלם, אני יודעת שהוא כואב.

אני יודעת שקשה לך, אני רואה את זה.

וכשתגיע לחטיבה, יישחטו אותך.

זה יהרוג אותך, אני יודעת.

הם לא יקבלו אותך.

כי אתה כזה. כזה אתה.

אני לא אומרת שאתה זה מישהו רע, רק שאתה פשוט לא מתאים להם, או במילים אחרות אתה לא עוד שיכפול חסר מוח.

אתה חנון קטן.

אירוני, שמי הוא the little geek ואני אכן כזאתי אבל רק מבפנים,

ואילו אתה, כזה מכל הבחינות.

אם רק יכולת להיות טיפה כמוהם, לעשות לך כמה חברים, אז אולי המצב יהייה יותר טוב אבל אתה לא.

והכי גרוע, שאין לך מושג מזה.

אמא לא מרשה לי לדבר איתך על זה אבל המציאות מכריחה אותי.

העולם האמיתי מחכה שם בחוץ יויו, והוא קר וכואב יותר ממה שדימיינת.

כשאתה תגיע לכיתה ז', אני אהייה כבר בי', בתחילת התיכון ואתה בתחילת החטיבה.

אני לא אוכל לעזור לך, כי איך אוכל לעזור לך להפסיק להיות אתה?

אני לא אומרת שיש לזה פתרון, כי אין.

אתה לא זה שאשם פה יויו.

זה פשוט כל השאר.

ואני מצטערת. כל כך, כל כך מצטערת.