רק רציתי להיות מאושרת

"אתה לא מבין? אלה אנחנו,"
הוא שתק.
עמדנו בלילה ליד המתנ"ס שנינו במפגש מקרי לגמרי.
"אני הילדה הדחויה שאף אחד לא ממש רוצה בחבורה שלכם ואתה זה ששייך לשם, אתה חלק מהם.
אבל אתה גם חבר שלי.
והיום ראיתי כמה שזה קשה להיות גם עם זה שאף אחד לא אוהב וגם עם החבורה.
ואני לא רוצה שזה יקרה לך"
העיניים שלו נצצו באור של עמודי התאורה הגרועים בלילה.
"אבל אנחנו לא נפסיק להיות חברים או משהו בגלל זה"
הסתכלתי לו בדיוק בעיניים כדי שיבין כמה אני מתכוונת לזה כשאמרתי "זה בדיוק מה שאני רוצה.
זה פשוט לא מה שאמור לקרות.
אנחנו לא אמורים להיות חברים וככה זה.
אתה שייך לשם,
ואני... לא.
אז אנחנו נפסיק לדבר ולהיות חברים, ואז לך לא יהיו את המאבקים האלה להחליט ביני לביניהם ולי לא יהיה אותך, וזהו."
הסטתי את המבט דווקא שהוא חיפש אותו.
"אני לא מוכן, את אחת מהחברות הכי טובות שלי, לא, את החברה הכי טובה שלי. עם מי אני אדבר על בנות? ממי אני אקבל עצות כל הזמן?"
הוא ניסה להתבדח.
לא יכולתי להסתכל עליו. לא עכשיו.
"אני לא תופסת חלק כזה גדול בחיים שלך, אז אתה לא תשים לב.
ויהיה בסדר, מבטיחה, תוך שבוע תשכח שאי פעם דיברנו"
הוא התקרב צעד עד שעמד מטר ממני.
"אני לא מוכן לזה"
"אין מה לעשות. ככה העולם נברא, אתה שייך אליהם, אני לא.
ככה זה הולך, תתמודד.
לך יהיה יותר קל לשכוח אותי כי יהיו לך את השאר ואני כבר אסתדר והחלק הכי חשוב, יהיה לנו טוב יותר"
הסתובבתי והלכתי משם.
קיוויתי שהוא יקרא לי לעצור ונמשיך לדבר.
קיוויתי.
לא קרה.
גם קיוויתי שהוא יחיה יותר משעה אחרי שדיברנו.
זה גם לא קרה.

אני רוצה להיות שונה.
אני רוצה להיות אחרת.
אני רוצה לקוות שאני אשתנה.
אני רוצה להראות אחרת.
אני רוצה לא להיות אנוכית.
אני רוצה לא להיות עצלנית.
אני רוצה לחשוב בצורה שונה.
אני רוצה להשקיע בעתיד שלי.
אני רוצה להעז ולדמיין שיש לי עתיד שונה ממה שמיועד לי.
אני רוצה להפסיק לחלום שאני משהו מיוחד.
אני רוצה להיות מי שאני.