רק רציתי להיות מאושרת

ואני עדיין כאן.

הייתי כותבת אדוקה. נראלי.

אבל כזאת אני. מזניחה לפעמים.

בדרך כלל אני חוזרת. אבל בדרך כלל לא.

והנה אני כאן כותבת שוב.

די שטויות אני כותבת עכשיו אבל למי אכפת - הבלוג שלי, המילים שלי, השטויות שלי ;)

לא הרבה השתנה.

החיים ממשיכים וכמו שאני תמיד מזמזמת לעצמי - life doesnt stop for anybody

אני עכשיו חווה את הקשיים של י"א.

בתכלס כרגע בסדר.

רק שאני כל כך לא בסדר.

אני מדברת צוחקת אוכלת ישנה נושמת אבל גם לא.

אני כאן.

אבל אין שום דבר בפנים.

אני יושבת וכותבת אבל רק מילים יוצאות. כל הרגש תקוע בפנים.

איך אני יודעת?

כי, אתם לא יודעים, אבל כשאני מקלידה רגשות אני מקלידה מהר ואז אני טועה בכתיבה ויש לי הרבה טעיות.

כמובן שאני מתקנת אותן בסוף אבל...

רגשות לא באות כשמזמינים אותן.

קשה לתזמן אותן יחד עם המילים.

קשה.

"אני נשרפת מבפנים ואף אחד לא נראה ששם לב"

 - אני, לפני שנה וחצי.

האמת? תקף גם לעכשיו.

לא יודעת למה החלטתי לכתוב עכשיו שוב.

סביר להניח כי סתם רציתי משהו להעביר איתו את הזמן בזמן שהסרט שאני רואה בצפייה ישירה יעלה.

"משחקי החובה"

סתם שתדעו.

כל כך הרבה השתנה אבל הכל נשאר אותו הדבר.

אני רוצה לצעוק.

אני רוצה לישון.

והכי אני רוצה

שהזמן יעצור.