זה יום שישי האחרון.
יום שישי האחרון של השנה
של יב
של הבית ספר...
לנצח.
אבל אי אפשר לבכות כי אז העדשות יצאו.
וזאת הסיבה האמיתית.
וזה הסוף
שבוע הבא תעודות.
תעודת 12 שנות לימוד
ומה באמת למדתי?
למדתי איך לחיות?
למדתי איך להבין לדעת לנסות לראות ולנשום?
לא למדתי איך לא לבכות זה בטוח.
והכל נגמר
וזה הסוף.
וזה לא יכול להיות הסוף
כי אני לא סיימתי.
לא סיימתי להבין
ולא סיימתי ללמוד ולדעת
ולא סיימתי לנסות את הכל - כל הדברים שרציתי לנסות!
וכל הדברים שרציתי לראות!
ולנשום. לא סיימתי לנשום. למרות שעכשיו זה קצת מרגיש כאילו סיימתי. רק קצת.
אני לא סיימתי לאהוב.
לא סיימתי לצחוק.
לא סיימתי לחיות.
זה נשמע כמו מכתב פרידה מהחיים - זה לא
אבל הבית ספר היה החיים שלי עד עכשיו.
אז אולי זה הגיוני.
ועדיין לא בכיתי.
מאז המופע סיום שנגמר והייתה לי את ההתמוטטות עצבים עם הבכי ההיסטרי
לא בכיתי עדיין.
החלל הריק הולך וגדל בתוכי ואני לא יודעת מה לעשות.
ואני כל כך מפחדת,
כל הזמן מפחדת.
מהמחר ומשבוע הבא ומה שיהייה בעוד שנה שנתיים חמש ואני טובעת
טובעת בחרדות.
טובעת בפחד
טובעת
בכאב.
ואני רק רוצה לבכות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Little Geek