רק רציתי להיות מאושרת

כבר כמה ימים שאני מרגישה אותו.

עננה כבדה מעליי.

בלי גשם, רק צל גדול ולפעמים אפילו כואב.

הוא שואב אותי פנימה.

ואני צוללת וטובעת יחד איתו.

וכולם כל כך עסוקים בחיים שלהם.

וכולם כל כך חיים פשוט.

ואני? אני כאן. באותו מקום אותה המשבצת.

רצה רצה רצה 

ולא זזה לשום מקום.

העולם נושם וחי וזז ואני לא. 

והדיכאון סוגר עליי שוב.

הכל קשה, כל תנועה, כל נשימה, כל מחשבה.

הראש לא פה יותר. הרגש נמוג.

להיות איתם עזר אבל הם לא פה כרגע. כשאני צריכה אותם.

והם כל כך מתקדמים ואני לא יכולה שלא להיות שמחה בשבילם, ולשתוק.

הכאב שלי נצחי ואינסופי.

עמוק יותר מהחלל וחד יותר מיהלום.

אני טובעת

וגם הפעם

אין מי שיציל אותי.