רק רציתי להיות מאושרת

זה יום שישי האחרון.

יום שישי האחרון של השנה

של יב

של הבית ספר...

לנצח.

אבל אי אפשר לבכות כי אז העדשות יצאו.

וזאת הסיבה האמיתית.

וזה הסוף

שבוע הבא תעודות.

תעודת 12 שנות לימוד

ומה באמת למדתי?

למדתי איך לחיות?

למדתי איך להבין לדעת לנסות לראות ולנשום?

לא למדתי איך לא לבכות זה בטוח.

והכל נגמר

וזה הסוף.

וזה לא יכול להיות הסוף

כי אני לא סיימתי.

לא סיימתי להבין

ולא סיימתי ללמוד ולדעת

ולא סיימתי לנסות את הכל - כל הדברים שרציתי לנסות!

וכל הדברים שרציתי לראות!

ולנשום. לא סיימתי לנשום. למרות שעכשיו זה קצת מרגיש כאילו סיימתי. רק קצת.

אני לא סיימתי לאהוב.

לא סיימתי לצחוק.

לא סיימתי לחיות.

זה נשמע כמו מכתב פרידה מהחיים - זה לא

אבל הבית ספר היה החיים שלי עד עכשיו.

אז אולי זה הגיוני.

ועדיין לא בכיתי.

מאז המופע סיום שנגמר והייתה לי את ההתמוטטות עצבים עם הבכי ההיסטרי

לא בכיתי עדיין.

החלל הריק הולך וגדל בתוכי ואני לא יודעת מה לעשות.

ואני כל כך מפחדת,

כל הזמן מפחדת.

מהמחר ומשבוע הבא ומה שיהייה בעוד שנה שנתיים חמש ואני טובעת

טובעת בחרדות.

טובעת בפחד

טובעת

בכאב.

ואני רק רוצה לבכות

ואני עדיין כאן.

הייתי כותבת אדוקה. נראלי.

אבל כזאת אני. מזניחה לפעמים.

בדרך כלל אני חוזרת. אבל בדרך כלל לא.

והנה אני כאן כותבת שוב.

די שטויות אני כותבת עכשיו אבל למי אכפת - הבלוג שלי, המילים שלי, השטויות שלי ;)

לא הרבה השתנה.

החיים ממשיכים וכמו שאני תמיד מזמזמת לעצמי - life doesnt stop for anybody

אני עכשיו חווה את הקשיים של י"א.

בתכלס כרגע בסדר.

רק שאני כל כך לא בסדר.

אני מדברת צוחקת אוכלת ישנה נושמת אבל גם לא.

אני כאן.

אבל אין שום דבר בפנים.

אני יושבת וכותבת אבל רק מילים יוצאות. כל הרגש תקוע בפנים.

איך אני יודעת?

כי, אתם לא יודעים, אבל כשאני מקלידה רגשות אני מקלידה מהר ואז אני טועה בכתיבה ויש לי הרבה טעיות.

כמובן שאני מתקנת אותן בסוף אבל...

רגשות לא באות כשמזמינים אותן.

קשה לתזמן אותן יחד עם המילים.

קשה.

"אני נשרפת מבפנים ואף אחד לא נראה ששם לב"

 - אני, לפני שנה וחצי.

האמת? תקף גם לעכשיו.

לא יודעת למה החלטתי לכתוב עכשיו שוב.

סביר להניח כי סתם רציתי משהו להעביר איתו את הזמן בזמן שהסרט שאני רואה בצפייה ישירה יעלה.

"משחקי החובה"

סתם שתדעו.

כל כך הרבה השתנה אבל הכל נשאר אותו הדבר.

אני רוצה לצעוק.

אני רוצה לישון.

והכי אני רוצה

שהזמן יעצור.

"אתה לא מבין? אלה אנחנו,"
הוא שתק.
עמדנו בלילה ליד המתנ"ס שנינו במפגש מקרי לגמרי.
"אני הילדה הדחויה שאף אחד לא ממש רוצה בחבורה שלכם ואתה זה ששייך לשם, אתה חלק מהם.
אבל אתה גם חבר שלי.
והיום ראיתי כמה שזה קשה להיות גם עם זה שאף אחד לא אוהב וגם עם החבורה.
ואני לא רוצה שזה יקרה לך"
העיניים שלו נצצו באור של עמודי התאורה הגרועים בלילה.
"אבל אנחנו לא נפסיק להיות חברים או משהו בגלל זה"
הסתכלתי לו בדיוק בעיניים כדי שיבין כמה אני מתכוונת לזה כשאמרתי "זה בדיוק מה שאני רוצה.
זה פשוט לא מה שאמור לקרות.
אנחנו לא אמורים להיות חברים וככה זה.
אתה שייך לשם,
ואני... לא.
אז אנחנו נפסיק לדבר ולהיות חברים, ואז לך לא יהיו את המאבקים האלה להחליט ביני לביניהם ולי לא יהיה אותך, וזהו."
הסטתי את המבט דווקא שהוא חיפש אותו.
"אני לא מוכן, את אחת מהחברות הכי טובות שלי, לא, את החברה הכי טובה שלי. עם מי אני אדבר על בנות? ממי אני אקבל עצות כל הזמן?"
הוא ניסה להתבדח.
לא יכולתי להסתכל עליו. לא עכשיו.
"אני לא תופסת חלק כזה גדול בחיים שלך, אז אתה לא תשים לב.
ויהיה בסדר, מבטיחה, תוך שבוע תשכח שאי פעם דיברנו"
הוא התקרב צעד עד שעמד מטר ממני.
"אני לא מוכן לזה"
"אין מה לעשות. ככה העולם נברא, אתה שייך אליהם, אני לא.
ככה זה הולך, תתמודד.
לך יהיה יותר קל לשכוח אותי כי יהיו לך את השאר ואני כבר אסתדר והחלק הכי חשוב, יהיה לנו טוב יותר"
הסתובבתי והלכתי משם.
קיוויתי שהוא יקרא לי לעצור ונמשיך לדבר.
קיוויתי.
לא קרה.
גם קיוויתי שהוא יחיה יותר משעה אחרי שדיברנו.
זה גם לא קרה.

אני רוצה להיות שונה.
אני רוצה להיות אחרת.
אני רוצה לקוות שאני אשתנה.
אני רוצה להראות אחרת.
אני רוצה לא להיות אנוכית.
אני רוצה לא להיות עצלנית.
אני רוצה לחשוב בצורה שונה.
אני רוצה להשקיע בעתיד שלי.
אני רוצה להעז ולדמיין שיש לי עתיד שונה ממה שמיועד לי.
אני רוצה להפסיק לחלום שאני משהו מיוחד.
אני רוצה להיות מי שאני.