"אתה לא מבין? אלה אנחנו," הוא שתק. עמדנו בלילה ליד המתנ"ס שנינו במפגש מקרי לגמרי. "אני הילדה הדחויה שאף אחד לא ממש רוצה בחבורה שלכם ואתה זה ששייך לשם, אתה חלק מהם. אבל אתה גם חבר שלי. והיום ראיתי כמה שזה קשה להיות גם עם זה שאף אחד לא אוהב וגם עם החבורה. ואני לא רוצה שזה יקרה לך" העיניים שלו נצצו באור של עמודי התאורה הגרועים בלילה. "אבל אנחנו לא נפסיק להיות חברים או משהו בגלל זה" הסתכלתי לו בדיוק בעיניים כדי שיבין כמה אני מתכוונת לזה כשאמרתי "זה בדיוק מה שאני רוצה. זה פשוט לא מה שאמור לקרות. אנחנו לא אמורים להיות חברים וככה זה. אתה שייך לשם, ואני... לא. אז אנחנו נפסיק לדבר ולהיות חברים, ואז לך לא יהיו את המאבקים האלה להחליט ביני לביניהם ולי לא יהיה אותך, וזהו." הסטתי את המבט דווקא שהוא חיפש אותו. "אני לא מוכן, את אחת מהחברות הכי טובות שלי, לא, את החברה הכי טובה שלי. עם מי אני אדבר על בנות? ממי אני אקבל עצות כל הזמן?" הוא ניסה להתבדח. לא יכולתי להסתכל עליו. לא עכשיו. "אני לא תופסת חלק כזה גדול בחיים שלך, אז אתה לא תשים לב. ויהיה בסדר, מבטיחה, תוך שבוע תשכח שאי פעם דיברנו" הוא התקרב צעד עד שעמד מטר ממני. "אני לא מוכן לזה" "אין מה לעשות. ככה העולם נברא, אתה שייך אליהם, אני לא. ככה זה הולך, תתמודד. לך יהיה יותר קל לשכוח אותי כי יהיו לך את השאר ואני כבר אסתדר והחלק הכי חשוב, יהיה לנו טוב יותר" הסתובבתי והלכתי משם. קיוויתי שהוא יקרא לי לעצור ונמשיך לדבר. קיוויתי. לא קרה. גם קיוויתי שהוא יחיה יותר משעה אחרי שדיברנו. זה גם לא קרה.
אני רוצה להיות שונה. אני רוצה להיות אחרת. אני רוצה לקוות שאני אשתנה. אני רוצה להראות אחרת. אני רוצה לא להיות אנוכית. אני רוצה לא להיות עצלנית. אני רוצה לחשוב בצורה שונה. אני רוצה להשקיע בעתיד שלי. אני רוצה להעז ולדמיין שיש לי עתיד שונה ממה שמיועד לי. אני רוצה להפסיק לחלום שאני משהו מיוחד. אני רוצה להיות מי שאני.
אני צריכה למצוא אותי ולהחזיר אותי חזרה למי שהייתי, אני השונה. כי אם אין אני לי, מי לי?
אז אני מפחדת שאם אני אעצור את הסרט אני אתחיל לבכות. במקום זה אני כותבת. כותבת על כמה כואב לי עכשיו בפנים, ואיך הדמעות כבר כמעט יוצאות. במשך הצהרים ההורים שלי לא הפסיקו לבדוק מה איתי, לא רצו שאשאר לבד. כנראה פוחדים שאכנס לעוד התקף חרדה. והדמעות בעיניים כבר מקשות על הראייה ובהחלט על הכתיבה אבל אני ממשיכה, כי ככה זה וזו הדרך היחידה. והכאב בפנים לא נעצר, לא נחלש, הוא קבוע, תמידי. והכתיבה לא עוזרת והבכי רק מגביר אותו אז אני פשוט יושבת וכותבת כאן, מקווה לא להיכנס לעוד התקף חרדה, רק כי שוב, לא הזמינו אותי להיות עם כולם.
The only people who doesn't know you love me, are you and me.
למה, אני לא מסוגלת, לתת לאנשים, פשוט, לאהוב אותי?
למה, אני לא נותנת, לך, אהבה בחזרה?
מה, לא בסדר, איתי?
And maybe i'm too broken and damaged, that i will never be able to fall in love again?
ערב. עוד מעט החברים צריכים לבוא, יש לך יום הולדת. את הזמנת 4 חברים, אין לך הרבה. "את יכולה לקפוץ רגע לשכנה כדי להביא לה כמה דברים?" ברור למה לא? אבל למה לעזאזל היא צריכה את כל הזבל הזה? נו טוב זה לא ענייני. טוב נו אני אראה לך איך השתפרתי בגיטרה. עוד מעט שש ובשש וחצי הם צריכים לבוא אז כדי שאני אחזור הביתה. היי אבא, מה אתה עושה פה בחוץ? כן היד שלי בסדר, פחות כואב, כן תיקח את הסלים, תודה. נכנסת הביתה, התקף לב. "הפתעה!" כל כך הרבה אנשים שעומדים בסלון שלי, ועשו לי מסיבת הפתעה. סליחה, כל כך הרבה חברים שאוהבים אותי עשו לי מסיבת הפתעה. אני חושבת, שיותר מהעובדה שהופתעתי, פשוט התרגשתי לראות כמה הם באמת אוהבים אותי ורוצים אותי בתור חברה. יותר מזה, כשפתחתי מתנות, אלה לא היו מתנות עם התגית "בנות", אלה היו מתנות עם התגית "מיכל". הם מכירים אותי. הם אוהבים אותי. הם החברים שלי. וכרגע, אני מרגישה כל כך ברת מזל, שיש לי את החיים האלה, החיים הכל כך נפלאים האלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Little Geek