"אתה לא מבין? אלה אנחנו," הוא שתק. עמדנו בלילה ליד המתנ"ס שנינו במפגש מקרי לגמרי. "אני הילדה הדחויה שאף אחד לא ממש רוצה בחבורה שלכם ואתה זה ששייך לשם, אתה חלק מהם. אבל אתה גם חבר שלי. והיום ראיתי כמה שזה קשה להיות גם עם זה שאף אחד לא אוהב וגם עם החבורה. ואני לא רוצה שזה יקרה לך" העיניים שלו נצצו באור של עמודי התאורה הגרועים בלילה. "אבל אנחנו לא נפסיק להיות חברים או משהו בגלל זה" הסתכלתי לו בדיוק בעיניים כדי שיבין כמה אני מתכוונת לזה כשאמרתי "זה בדיוק מה שאני רוצה. זה פשוט לא מה שאמור לקרות. אנחנו לא אמורים להיות חברים וככה זה. אתה שייך לשם, ואני... לא. אז אנחנו נפסיק לדבר ולהיות חברים, ואז לך לא יהיו את המאבקים האלה להחליט ביני לביניהם ולי לא יהיה אותך, וזהו." הסטתי את המבט דווקא שהוא חיפש אותו. "אני לא מוכן, את אחת מהחברות הכי טובות שלי, לא, את החברה הכי טובה שלי. עם מי אני אדבר על בנות? ממי אני אקבל עצות כל הזמן?" הוא ניסה להתבדח. לא יכולתי להסתכל עליו. לא עכשיו. "אני לא תופסת חלק כזה גדול בחיים שלך, אז אתה לא תשים לב. ויהיה בסדר, מבטיחה, תוך שבוע תשכח שאי פעם דיברנו" הוא התקרב צעד עד שעמד מטר ממני. "אני לא מוכן לזה" "אין מה לעשות. ככה העולם נברא, אתה שייך אליהם, אני לא. ככה זה הולך, תתמודד. לך יהיה יותר קל לשכוח אותי כי יהיו לך את השאר ואני כבר אסתדר והחלק הכי חשוב, יהיה לנו טוב יותר" הסתובבתי והלכתי משם. קיוויתי שהוא יקרא לי לעצור ונמשיך לדבר. קיוויתי. לא קרה. גם קיוויתי שהוא יחיה יותר משעה אחרי שדיברנו. זה גם לא קרה.
אני רוצה להיות שונה. אני רוצה להיות אחרת. אני רוצה לקוות שאני אשתנה. אני רוצה להראות אחרת. אני רוצה לא להיות אנוכית. אני רוצה לא להיות עצלנית. אני רוצה לחשוב בצורה שונה. אני רוצה להשקיע בעתיד שלי. אני רוצה להעז ולדמיין שיש לי עתיד שונה ממה שמיועד לי. אני רוצה להפסיק לחלום שאני משהו מיוחד. אני רוצה להיות מי שאני.
אני צריכה למצוא אותי ולהחזיר אותי חזרה למי שהייתי, אני השונה. כי אם אין אני לי, מי לי?
אז אני מפחדת שאם אני אעצור את הסרט אני אתחיל לבכות. במקום זה אני כותבת. כותבת על כמה כואב לי עכשיו בפנים, ואיך הדמעות כבר כמעט יוצאות. במשך הצהרים ההורים שלי לא הפסיקו לבדוק מה איתי, לא רצו שאשאר לבד. כנראה פוחדים שאכנס לעוד התקף חרדה. והדמעות בעיניים כבר מקשות על הראייה ובהחלט על הכתיבה אבל אני ממשיכה, כי ככה זה וזו הדרך היחידה. והכאב בפנים לא נעצר, לא נחלש, הוא קבוע, תמידי. והכתיבה לא עוזרת והבכי רק מגביר אותו אז אני פשוט יושבת וכותבת כאן, מקווה לא להיכנס לעוד התקף חרדה, רק כי שוב, לא הזמינו אותי להיות עם כולם.
The only people who doesn't know you love me, are you and me.
למה, אני לא מסוגלת, לתת לאנשים, פשוט, לאהוב אותי?
למה, אני לא נותנת, לך, אהבה בחזרה?
מה, לא בסדר, איתי?
And maybe i'm too broken and damaged, that i will never be able to fall in love again?
אולי יש משהו מעניין.
אולי קטע טוב שיסחף אותי לסערת רגשות טובה.
לא, כלום.
אני מקווה שמשהו יכתוב את מה שאני מרגישה,
מה לא בסדר איתי?
הרגע
הבנתי,
שאם אי פעם אהיה ציירת, הציור הראשון שלי יהיה אפור.
פשוט ריבוע ריק מלא באפור.
כי הרי מכל הצבעים יוצא לבן, לא?
ומכל הרגשות יוצא שחור, לא?
ומכל החיים האלה יוצא, מה?
כמובן, אפור.
למה. אני. לא .מצליחה. לכתוב. כלום.
המילים נמצאות בתוך הראש שלי,
קבוצות, זוגות, סתם מילים משוטטת.
שום דבר לא מתחבר על המקלדת,
בראש, איכשהו הכל נראה מתאים.
למה
אני
לא
מצליחה
לכתוב?
אוף הראש שלי מתפוצץ.
מספיק, המילים מוחצות לי את המוח.
די לכו לישון,
מחר יום חדש,
מלא בהזדמנות חדשות לחרב לי את הכתיבה.
Life will grow,
Until,
They stop,
Until,
They crash.
אני מעריכה כנות.
כי בעולם שכולם משקרים,
כנות היא הדבר היחיד שנשאר.
החיים פשוט צוחקים עליי.
בכל מקום שאני הולכת האירוניה אורבת לי ומנסה לעשות ממני צחוק.
הציניות מתחבאת ומאיימת להפיל אותי מרגליי.
בכל מקום, אני רואה את החיים צוחקים עליי.
וכל הזמן, אני רק מקווה שזה הגורל, ולא עונש פנימי בשבילי.
-אופס יש
דליפה.
שוב פעם?
-מה לעשות, הדבר הזה ממשיך לגדול ולפעמים יש דליפות.
טוב תתקן אותה.
-טיפה מאוחר מידי, את לא מרגישה את זה כבר?
את מה?
-את הרגשות.
איזה רגשות? אוי לא, הנה הם באים.
אני שונאת שיש דליפות ואתה יודע את זה!
זה תמיד גורם לי לבכות, תמיד גורם לי להיות אובדנית.
אתה יודע שיש סיבה שזה נמצא כלוא כל הרגש הזה!
-בסדר, בסדר! אני יודע שזאת לא את מדברת, זה הרגש.
פשוט תתקן את זה, תתקן עכשיו!
-זה קצת קשה בהתחשב בכך שזה נמצא בתוך חור שחור בתוך הבטן שלך.
לא אכפת לי, העיקר שאני אפסיק להרגיש ככה, ובעצם, למי אכפת? אני גם
ככה בודדה ולבד.
-זה לא נכון, זה בגלל הדליפה, תפסיקי להרביץ לעצמך ככה!
לאף אחד גם ככה לא אכפת, כולם שונאים אותי, אני לבד בעולם, מה הטעם?
-אופס, הרגע שמתי לב שהחור הזה מכסה את כל הבטן שלך, את חלולה לגמרי.
ברור שאני חלולה, ריקה, לבד, בודדה, עצובה.
אני תמיד ככה, רק שנעשתי ממש טובה להסתיר את זה.
כל הרגשות האלה גורמים לי להרגיש מלאה במחשבות רעות.
-אני כבר אסדר את זה מבטיח! אני כל כך מצטער!
מה זה משנה?
הסימנים כבר לא יעלמו, המכות לא יפסיקו לכאוב והבטן לא תתמלא בחמימות.
הימים שהייתי ילדה טובה ונורמלית חלפו, ויחד איתם גם הרגש הטוב שבי.
-זהו תוקן! הרגשות יעלמו בקרוב אל תדאגי! ילדה מסכנה שלי.
זה לא משנה, הנזק כבר נעשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Little Geek