רק רציתי להיות מאושרת

אני יודעת שזה נשמע מוזר אבל,

כן,

יש לי עודף שיעורי בית,

כלומר יותר מידי.

המון זה יותר מדויק.

כל אחד חושב שרק הוא נותן כמה עמודים פה וכמה שם ועוד עבדה קטנה פיצקית ממש.

ואם כל אחד נותן ככה.

זה יוצא לפחות שעתיים עבודה בבית.

ואז,

נשאר המון זמן פנוי.

המון.

(סתם מידע לא ממש מעניין.

אני בדרך כלל מסיימת שיעורי בית בכיתה אז אין לי בבית אבל יש כאלה שכן יש להם)

אז קיצור יש מלא זמן פנוי.

ואין.

לי.

מה.

לעשות.

לא רוצה לראות טלוויזיה.

אני כבר רואה כל יום שעה לפחות.

לא בא לי מחשב.

אין לי מה לעשות בו ממש.

זה לא פוסט שאתם אמורים לתת לי עצות.

זה פוסט שבו אני מתבכיינת.

תנו לי להיות אומללה בשקט.

מיד אחרי שכתבתי את השורות האלו התחרטתי.

תנו לי רעיונות.

מהר.

עוד שנייה אני תולה את עצמי מרוב שיעמום.

או מהתמוטטות עצבים.

לא בטוחה מה מציק לי יותר עכשיו.

נראה לי שזה השעמום.

אז אתם לא צריכים לעזור לי.

אבל אם בא לכם יש כפתור למטה שנקרא "הוסף תגובה".

מוזמנים.

ולנושא אחר.

שוב פעם,

אתם מחליטים!

החלטתי להקשיב לכם,

(לא שיש לי ברירה),

ואני נשארת עם המשקפיים המכוערות, שאני שונאת בכל נשמתי.

אבל אתם בחרתם ואין לי שום זכות להתנגד.

בנוגע למבחנים אני אתחיל ללמוד מוקדם יותר.

בגלל שיש לי עוד שלושה ימים מבחן במדעים,

מי רוצה לעזור לי?

כי תאמת לא הקשבתי בשיט.

יש גבול לכמה אני יכולה לשמוע קישקושים על יונים שליליים וחיוביים ואלקטרונים ופרוטונים ולמי אכפת.

מבנה האטום.

פחחחחח.

אני יכולה להסתדר מעולה גם בלי לדעת את כל מרכיביך.

ועכשיו תורכם להשמיע את קולכם.

והבעיות הפעם:

-יש לנו גיחה עוד כמה ימים.

מה כדי לי לאכול כדי שאני גם אשמור על ה"דיאטה" שלי וגם אהיה שבעה?

אני יכולה להביא מה שבה לי,

שלא יהיה  כבד מידי כי אני סוחבת את הכל על הגב,

יש לנו רק גזיה וסיר.

מה אפשר?

רעיונות משהו?

כדי גם שלא יצטרך להיות במקרר כי זה יתקלקל עד שנאכל את זה.

תודה לעונים!

ותאמת שאין לי עוד החלטות "מצילות חיים" (בעיקר שלי).

אז ביי אנשים.

ובבקשה,

תעזרו לי.

אני החלטתי שמשהו בגנים שלי קצת דפוק.

אולי זאת העובדה שעשיתי כמה החלטות ממש גרועות בחיים שלי.

החלטות שהובילו לצורך חמור של טיפול פסיכולוגי.

אז החלטתי שאולי, אני אתן לכם,

לקוראי ישרא בלוג הנאמנים שלי,

להחליט בשיבילי.

לא על דברים גדולים, לפחות לא בהתחלה.

את הרעיון הזה לקחתי מספר שבדיוק סיימתי עכשיו "הבלוג של החיים שלי".

ממליצה מאוד.

בגדול בספר היה מסופר על מישהי ששאלה את הקוראים שלה שאלות והם הצביעו בשבילה על סקר.

טוב בישרא אין אפשרות לעשות סקרים (תזכורת- לשלוח מייל לישרא בלוג ולבקש מהם שיעשו אופציה לעשות סקרים) אז אני אכתוב בתגובות את הבחירות ואתם תענו. אם תרצו כמובן.

ועכשיו אנשי ישרא,

אני פונה ללבכם.

עשיתי כמה דברים ממש מטופשים,

שהתחילו בהחלטות הכי קטנות.

אז בבקשה,

תעזרו לי.

אז הנושאים שעומדים היום על הפרק הם:

-יש לנו הרבה מבחנים בזמן האחרון.

האם כדי לי לשבת ללמוד על כל מבחן יום לפני המבחן, או ללמוד כמה ימים לפני כך שאולי יצא שאני אלמד לשני דברים במקביל?

-יש לי משקפיים. אני שונאת אותם.

האם כדאי לי להרכיב עדשות או לא?

(היי זאת גם החלטה לא?)

אז אלו כל ה"החלטות החשובות" שלי.

טוב חשובות בשבילי.

אני אכתוב בתגובות את השאלות ואתם תצביעו.

אל תאכזבו אותי קוראי ישרא.

כתבה לראש אחד:

תופסת, מחניים, מחבואים – האם הם נעלמים?

כיום, כמעט כל העולם נשאב אל העידן הטכנולוגי, ממלא את יומו במכשירים מכל הסוגים וממעט בחברת אנשים. לפי תפיסתם של אנשי העולם, מדוע להיפגש פנים אל פנים? הרי אפשר לדבר בטלפון, בווצאפ, בפייסבוק ובכל הרשתות החברתיות, לא? מסתבר שזה מה שרובם חושבים. פעם הילדים היו משחקים משחקי רחוב עם חבריהם בחוץ והיום, הילדים של דור האלפיים, מעדיפים לשחק משחקי מחשב, לראות טלוויזיה, ולשוחח עם חבריהם – איך לא – בטלפון או ב-SMS . בזמנם, כשההורים שלנו היו ילדים (ולא, זה לא היה כל כך מזמן) הם היו משחקים עם החברים שלהם, לא במחשב אלה בכדור, תופסת, משחקים שכמעט נעלמים מהעיניים בימים אלו. את התופסת החליפו משחקי המחשב, את הכדור החליפו בטלוויזיה ואת החברים שלנו, החליפו במסכי טלפון עם הודעות אלקטרוניות ששום רגש לא עובר בהם. למה אם כך? לשם מה להחליף את המציאות בעולם ריק וחסר חברה? לא ברור לחלוטין אך יש כמה סיבות: סיבה ראשונה- "לחבר שלי יש אייפון" או כל סמרטפון אחר זה לא משנה, "וגם אני רוצה אחד. אז, למה שלא יהיה גם לי אחד כזה?" ככה זה מתחיל, בקטן, אבל לאט לאט זה גדל וגדל לממדים שאף אחד לא ממש צפה. אם לכל אחד יש כעת סמרטפון, אין שום צורך להיפגש כי פשוט אפשר לשלוח הודעה. סיבה נוספת, העולם מתקדם ומתפתח. לנו, "האנשים הפשוטים", קשה לעקוב אחרי הקצב המדהים של הקדמה, ואנו נאלצים להזדנב מאחור ולהיות מופתעים כל פעם מחדש, מנפלאות הטכנולוגיה. המרדף אחר הקדמה, הוא מה שמושך אותנו לחפש אותה, זה מה שאנחנו בעצם רוצים. הטכנולוגיה עצמה, היא רק תוצר לוואי שאנו משתמשים בו כעצם להמחשת מה שמושך אותנו. משחקי המחשב והטלוויזיה מבזבזים זמן רב מהיום שלנו, זמן שאותו אפשר להשקיע בחברים או בפעולות אחרות. אם כך, מדוע אנו משקיעים בהם המוני שקלים בשנה, שעות רבות מהיום ואת מרב מרצנו? מפני שזה מעניין, מותח, מרתק, ממכר, לא משנה הסיבה המדויקת, זה פשוט ממלא אותנו באושר. האושר הזה הוא לא דבר רע, כלל וככל לא, אך יחד עם זאת צריך לדעת להגביל את הזמן שאנו מקדישים למכשירים האלקטרונים. מלבד אושר, עיסוק במכשירים טכנולוגיים לא מביא לנו שום דבר. לא כסף, לא חברים, לא משפחה, לא שום דבר משמעותי באמת (ושוב פעם, לא, קניית עוד דברים במשחק כמו שדרוגים, זה לא נחשב). לילדים של היום, אין את המשיכה הטבעית למשחקי חברה כמו שאמורה להיות לילדים. הילדים האלו גדלו היישר אל תוך הטכנולוגיה, עטופים בשמיכה של מכשירים שנועדו לבדר, להשתיק ולשמח אותם. למרות ניסיונם של ההורים לשכנע אותם, הילדים נשארים עטופים בשמיכה של המכשירים האלקטרונים, מנותקים מהמשפחה, מהחברים ומכולם בעצם. אי אפשר להגיד שכולם נולדו ככה. כמובן יש את היוצאי דופן האלו, שמכשירים טכנולוגיים אינם מעניינים אותם, ועיקר משיכתם מרוכז בחברים שלהם. להיות ילד כזה זוהי משימה קשה, בעולם שכולם שקועים במסכים קטנים, מדברים עם אנשים אחרים, בספק אם הם בכלל מקשיבים לך. אנשים כאלה הם שונים, או לפחות ככה שאר העולם רואה אותם. למען האמת, אנשים כאלה, הם אולי היחידים הנורמליים שקיימים. בני האדם לא נולדו לדבר עם אנשים רק דרך מלבן שטוח וחסר חיים, הם נולדו ליצירת קשרים חברתיים, במטרה לחברה משותפת. בנוסף, שלא נתחיל לדבר על הנזקים הבריאותיים שטלפונים בפרט גורמים. היום כבר ידוע שלטלפונים ישנה קרינה מסוכנת שכנראה תשפיע עלינו, אולי לא עכשיו, אולם בעתיד אין לדעת מה יקרה. על אף הקרינה שידוע כי נפלטת מהטלפון הנייד אנשים רבים ממשיכים להשתמש בו שעות רבות ביום, ואף ישנים איתו במרחק הפחות ממטר. המחשב והטלוויזיה גם הם אינם עוברי אורח תמימים. צפייה ממושכת בטלוויזיה ובמחשב עלולה לגרום לבעיות בעיניים, לנזקים בגוף והיא אינה הפעילות האוהדת למי שרוצה להוריד משקל. צפייה בטלוויזיה אינה עוזרת בשמירה על כושר ואינה מסייעת שום דבר אחר מלבד התמכרות לסדרות טלוויזיה שבספק אם משהו משם קורה בחיים האמתיים כמו ש"אומרים". לא רק שאנשים אלו אינם מודעים להשלכות מעשיהם, הם גם לא מוכנים להקשיב, לכל ה"בלבולי מוח" האלו, המונעים מהם לעשות את מה שהם רוצים. בשביל אנשים מסוימים, הפלאפון שלהם הוא מרכז חייהם, כל מה שהם צריכים, או חושבים שהם צריכים. רק תוסיפו אפליקציה שמכינה להם אוכל, ואפליקציה של שירותים, ואין שום טעם לשום דבר אחר. משחקי רחוב נעלמים, טלפונים תופסים את מקומם וממלאים אותנו בקרינה. ילדים מתרחקים מחיי החברה וממקדים את חייהם במחשב. זהו המצב כיום, ואין שום דרך לשנות אותו, הודות לקדמה הטכנולוגית, שנכון שתרמה רבות בכל הנושאים האחרים, אך כעת היא מפרידה בין האנשים ויוצרת קרעים בחברה. זוהי המציאות העצובה שאנו חיים בה כל יום, אבל עם זאת, תמיד אפשר לקוות ליותר טוב.

וזה ראיון:

הערצת מפורסמים- להתחיל או לא להתחיל?

מיילי, ג'סטין, סלינה, דמי, כולם הם מושא הערצתם של אלפי אנשים, שמוכנים לעשות בשבילם הכל, כל יום, וכל היום. בנות בוכות, ילדים מתעלפים, אנשים עוצרים את נשימתם, כשמושא אהבתם חולף מול פניהם. גם אם זאת רק פיסת נייר המרוחה על הקיר בחדרם, אין מה לעשות, הם בטוחים שהם מאוהבים. כל המפורסמים האלו, שמרוויחים מיליונים בשנה, לעיתים תרמים לקהילה ולסביבתם, נותנים לרוב הופעה ברמה גבוהה אולם, לפעמים מפשלים קצת, נותנים דוגמא לא טובה, אבל תמיד, זוכרים את המעריצים שלהם ונותנים להם יד בכל דבר. אבל מה הדבר שמושך את האנשים להעריץ אותם? מהי התכונה, שכנראה אין לכולנו מלבד אותם אנשים מדהימים שהצליחו בגדול, שאומרת לאנשים "בואו, תעריצו אותי"? את הסיבה המדויקת, ישבתי לבדוק עם נוגה חברתי לשכבה. - את מי את מעריצה? "אני מאוד אוהבת את מיילי סיירוס, היא בן אדם ממש טוב. אני אוהבת גם את אריאנה גרנדה ואת הביטלס". -למרות כל מה שמיילי עושה, בלי להעליב כמובן, את עדין מעריצה אותה? "כן, כי אני חושבת שאת כל השטויות שהיא עושה, כולם עושים. נכון לפעמים היא מגזימה כמו הפעם שהיא עלתה עם ג'וינט לבמה אבל היא רק מתבגרת ועוברת תהליכים שכולנו עוברים. זאת לא אשמתה שכולם עוקבים אחרי כל תנועה שלה, היא רק רוצה ליהנות מהחיים." -צהובונים רבים כותבים כתבות שליליות על מיילי, מה דעתך על כך? "לפי דעתי הם יכולים לכתוב מה שהם רוצים. אני יודעת שמה שהם כותבים זה בוודאי שקר וגם שאר המעריצים יודעים את זה. מה שהכי חשוב זה מה שאתה חושב, מכיוון שכל אחד יכול לבוא ולומר מה שבא לו אבל דעתך היא מה שחשובה לך." -אם תפגשי אדם שמדבר לא יפה על מיילי או על כל אחד אחר שאת אוהבת, מה תעשי? "דבר ראשון אני לא אתפרץ עליו או משהו. אני אשאל אותו מה הסיבה לכך שהוא מלכלך עליה או עליהם ואסביר לו מה התכונות הטובות שבכל אחד מהם. מה זה משנה אם היא עושה קצת שטויות אם היא עוזרת פי עשר לכולם?" -אבל מה זה הדבר שבעצם מושך אותך להעריץ אותם? "זה לא קשור למראה או לקול שלהם, אני אוהבת אותם בגלל הדברים שהם עושים, תורמים ואומרים. נכון שאני גם אוהבת את המוזיקה שלהם, אך לא תמיד חשבתי על השירה שלהם כשאני שומעת שמדברים עליהם. אני חושבת על כל הדברים הטובים שהם עשו, וכנראה גם ימשיכו לעשות עד שאנשים יפסיקו להיות אכזריים, יראו את הטוב שבהם ויפסיקו להכתים את שמם." -יש אנשים שאומרים שמפורסמים מסוימים נותנת להם כוח כמו דמי שהסיסמא שלה היא stay strong. מה דעתך על זה? "לפי דעתי הם אומרים כאלה דברים כי הסיסמאות שהמפורסם זורק הן משמעותיות כרגע למה שהן מרגישות והן פשוט מתחברות לזה וכתוצר לוואי גם למפורסם." -אז לסיכום, את ממליצה להתחיל להעריץ אנשים? "אני חושבת שכל אחד צריך ללכת עם הבחירות שלו, עם מה שהוא מרגיש ולא שאנשים שהוא לא מכיר יגיד לו מה לעשות." לסיום, נוגה מסכמת כי ההחלטה להעריץ או לא להעריץ תלויה אך ורק במה שמרגישים, בתחושות שלנו ובמה שאנו זקוקים לו, והיא אינה קשורה לסביבה ולמה שאומרים בה. אף על פי שמרבית המפורסמים הם לא שה תמים, אנשים רבים ממשיכים להעריץ אותם בגלל הדברים שהם מסמלים, בין אם עשו כמה שטויות ובין אם לא. לאחר הריאיון עם נוגה הצלחתי להבין שאין בעצם סיבה ממשית להערצה, כלומר, אין תכונה מיוחדת או סימן שמראה לנו את הדבר הזה. מאחורי כל בן אדם יש סיפור, גם אם הוא לא נראה לעין. אז אל תשאלו למה אנשים מעריצים מפורסמים, מכיוון שלכל אחד יש את הסיבה שלו.