אז חזרתי מעוד שבוע בשטח. מי שלא יודע שיציץ פה.
האמת שחזרתי ביום שישי.
אבל מאז אני חיכיתי שתתקשר אבל עוד לא התקשרת. ופה זאת הנקודה שאיבדתי תקווה.
זוכר שאמרתי שאני אשאל אותך? אז כן שאלתי. שאלתי למה אתה עושה את זה.
ואתה אמרת שאתה לא יודע.
כאילו שהאמנתי לזה.
אמרתי בסדר, והבלגתי.
בלילה הראשון לא דיברנו ממש, רק קצת.
בלילה השני, היה בר בשטח.
אנחנו דיברנו שמה, בזמן שכולם היו עסוקים ואתה שיכנת אותי לישון לידך.
ואני הסכמתי.
זה היה נהדר.
חיבקת אותי ואמרת לי שאני לא צריכה ל"הכניס את הבטן" כי אני מושלמת גם ככה.
אני לא זוכרת את הלילה השלישי. ממש.
נראלי שהיינו ביחד איפשהוא, אבל אני לא זוכרת.
אבל את הלילה הרביעי אני זוכרת, או יותר נכון, את הערב הרביעי כי אתה היית צריך ללכת.
בערב הזה היה ביקורי הורים ואני פגשתי את אמא שלך, אישה נחמדה מאוד דרך אגב.
ועשיתי את אחת הפדיחות הגדולות ביותר שיש,
קראתי לך בן זונה ליד אמא שלך.
פדיחה.
וכמובן משהתנצלתי אבל זה היה כל כך מביך.
אחר כך הלכתי וראיתי אותך עוד פעם רק במסיבה הענקית שהייתה שם.
אמרת שאתה הולך ואני חיבקתי אותך ואמרתי לך להתקשר אלי. אתה אמרת מחר? ואני אמרתי, לא, אולי שבוע הבא.
ואני עדיין מחכה לשיחת הטלפון שלך.
אני חושבת שהשתגעתי.
למה אני מחכה באובססיביות כזאת?
אני פשוט פטטית חסרת תקנה.
נערה מתבגרת מטופשת עם הורמונים.
למה לעזאזל, אני כל כך רוצה שתתקשר?
-
יש לנו הגדרה אתה יודע.
ידידים+.
זה מה שאנחנו, ואולי, זה מה שנועדנו להיות.
-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Little Geek