רק רציתי להיות מאושרת

59 ימים לפזם. 1462 ימים לשחרור.

הקורס נגמר לפי חודש. עברתי, בהצלחה כמעט.

הסוף היה לי קשה. מאוד מאוד.

אני רגשנית קצת (הרבה) אז המון בכי. המון.

בעצם, במהלך כל הקורס היה בכי. 

מתוך 16 שבועות אולי לא בכיתי באיזה שלושה. קצת מצב עצוב אני יודעת.

הקורס נגמר אבל. לכל דבר יש סוף.

ואז הופ ישר לטירונות מסריחה.

רק רוצה להגיד - אני באמת לא מפונקת יותר מידי. 

אני ישנתי בשטח, עשיתי טיולים ארוכים, אני באמת יכולה להתמודד עם מעט שעות שינה ועם תנאים פחות טובים.

אבל מה שעברתי שם?

גובל בהעללות בנפש האדם. 

לא באדם עצמו - בנפש שלו.

מפקדות שפשוט הרגשתי בתוכי, שכל מה שרצו היה לגרום לי להרגשי רע עם עצמי.

מפקדת שבאופן אישי גרמה לבכות. אני הרגשתי כל כך רע עם איך שהיא דיברה אליי, נפגעתי ממנה ממש.

כל כך נפגעתי, שביקשתי ממנה שתבקש ממני סליחה. זה מה שעושים כשאדם אחר פוגע בך.

כמובן שהיא הייתה מגזע אחר (כלבה) ולכן פשוט התעלמה מדבריי וגרמה לי להרגיש יותר רע עם עצמי. ממש תודה. כלבה.

ואני יודעת מה זה מפקד טוב. אני יודעת. היו לי בקורס מפקדים מדהימים אחד אחד.

אבל הכלבות שחושבות שהן משהו מיוחד כי עברו קורס סוג ז של פיקוד ומישהו שם אותן להיות אחראיות על חבורה של בנות (איכותיות ביותר מקורס איכותי), הן היו זונות מדרגה ראשונה.

אז

הטירונות שלי הייתה חרא רצח, שלא לדבר על זה שבכיתי גם שם כל יום, מסיבות שונות לגמרי. 

בקורס בכיתי כי חששתי, פחדתי, חשבתי שאני לא טובה מספיק, שאני לא מצליחה ואני לא אסיים.

בטירונות בכיתי כי כאב לי, גם פיזית, וגם נפשית. נפשית כי הייתה אטימות, טימטום, פשוט רוע לב. כאב לי גם על בנות אחרות, שגם להן היה פשוט קשה ונורא רק בגלל התנהגות של מפקדת בת 19 (בגיל שלי!) שחושבת שהיא יותר טובה ממני.

אמרו לנו בטירונות שאנחנו מתנשאים.

אתם יודעים מה?

כן

אני, מיכל, מתנשאת.

אני באמת הייתי יותר טובה שם מאנשים אחרים.

מצטערת.

שאת תלכי ותחפשי עבודה כמלצרית אחרי השירות המסכן שלך שלא הביא לך כלום, אני כבר אהייה באמצע התואר שלי עם עבודה טובה.

החלק הכי גרוע, שבשבת שסגרנו, הראשונה שלנו כולנו ביחד, הייתי חולה.

מזה חולה? חום, כאבי גרון, סחרחורות, כאבים בכל מקום, עייפות, כאבי אוזניים.

אבל כמובן שכבר יום שישי ומי ייבדוק אותי? ובשבת - "זה לא מקרה חירום. חירום זה רגל שבורה"

ביום ראשון לא הצלחתי לקום מהמיטה. הייתי כל כך חלשה. חיכיתי עד שש(!) בערב לחופלת, רק כדי שהיא תבדוק אותי - ותשלח אותי לרופא חירום.

כלומר, הייתי יכולה להתקבל לרפואת חירום בשבת, אבל ללללאאאא.

היתי צריכה לסבול, כל השבת שלי, עם החברים שלי, שביליתי אותה בסוף במיטה לבד חצי ישנה.

הרופא נתן לי גימלים וקבע שיש לי דלקת גרון ואזניים. נו מה. כאילו זה חדש לי.

באותו השבוע אחרי שחזרתי הוצאתי גם בטים על דלקת בשתן. וגם זה אחרי שסבלתי כל הבוקר והצהרים ועבר לי כבר הלכתי בכל זאת לחופלת וקיבלתי מנוחה. אחלה. תודה צהל על חוויה מזעזעת ראשונית.

אחרי שזה נגמר בום טרח ישר ליחידה. מושלמת שלי.

כמה חיכיתי להגיע לשם. 

חיל המים.

כזה תפקיד חשוב, כזה תפקיד טוב, כזה תפקיד

שאני בכלל לא בטוחה שאני רוצה.

הימים שלי ארוכים

תשע עד שבע.

זה לא כזה נורא - אני ישנה שם כל השבוע אז לא קריטי לי השעות. 

אני ישנה על מזרון במשרד (רואים? לא מפונקת) כי אני צפונית שלא מספיק רחוקה כדי לקבל מגורים.

האנשים? מדהימים. באמת. החפיפה שלי כבר לקראת הסוף. עוד קצת ואני אתחיל לעבוד באמת.

מה שסוף סוף רציתי.

מה שחשבתי עליו כל הקורס.

פינטזתי עלי כל הטירונות.

מה שרציתי באמת.

באמת?

וכמו תמיד

הנה אני

גוף מרחף בחלל נפש בתוך המים

טובעת.

דיכאון אופף אותי.

להתחיל לעבוד בבוקר, ללמוד דברים לקרוא ואז לעצור.

להבין שאני לא רוצה לעשות את זה

להפנים שאני לא רוה להיות כאן

לנסות לברוח

ואני, שרגלי עובדות, ונפשי חופשיה (לכאורה) כלואה.

כלואה תחת

תחת מה?

הכאב? העצב? הדיכאון?

כמה קל זה לקום בבוקר.

כמה קשה זה לקום ולהבין שאתה לא רוצה לעשות את מה שאתה הולך לעשות בארבע שנים הקרובות.

1462 ימים.

ואני

אני רק רציתי להיות מאושרת. 

רק רציתי לשיר.

רק רציתי לנשום ולחייך ולספוג את החיים כפי שהם יכולים להיות.

ואני מוצאת את עצמי קמה בבוקר,

עושה את אותם הדברים, ואני מרוקנת.

בוהה באוויר והדכאון אוכל אותי.

אבל החיים לא עוצרים בשביל אף אחד..

אז אני עושה דברים.

אדם מושך בחוט ולוחץ על כפתור כל חייו לא מבין מה הוא עושה ואז הוא פשוט מת. 

זהו מעגל החיים.

ואץ אחד לא שאל אותי

אם אני בכלל רוצה להצטרף,

לא למעגל,

ולא לחיים.