היום סבא וסבתא שלי באו אלינו, ואני שהייתי אצל אדם- כן נשארתי לישון אצלו ולא לא קרה משהו שווה פוסט משל עצמו.
חזרתי שכבר הם היו כאן ומסתבר שסבא שלי יצא החוצה לשאוף קצת אוויר
עברה שעה, עברו שעתיים וסבא שלי נעלם
סבתא שלי נלחצה, סבא לא ענה לטלפון, לא היה מתחת לבניין, יצאנו החוצה לחפש אותו, הוא לא היה על הספסל בפארק, לא ליד הפיצוחייה של שלום, הוא נעלם.
אני קצת נלחצתי בעצמי, הוא בכול זאת בן 68 והוא לא צעיר כמו פעם ועבר זמן מאז שהסתובב לו לבד ברחובות תל אביב
אחריי שעתיים של חיפוש וכמעט הזעקת משטרה, חזרתי הביתה ואז הוא ישב שם בתוך הלובי של הבניין, עם מבט מבולבל בעיניו
הוא סיפר שהוא ישב שם ופשוט לא ידע איפה הוא
זה ממש הלחיץ אותי
מה יקרה שאני אהיה מבוגרת?
גם אני אשכח איפה אני נמצאת
זה מפחיד לחשוב על דברים ככה
לפניי 10 שנים סבא שלי היה נראה לי הבנאדם הכי מגניב בעולם, וסוכרייה ענקית על מקל הייתה המתנה השווה ביותר
עכשיו,
עכשיו הוא נראה לי רגיל, לא מיוחד. כבר נמאס לי לשמוע את סיפורי מלחמת יום כיפור שלו והוא כול היום קורא עיתון ומשחק קנדי קראש
מעציב אותי שדברים משתנים ככה, אני יודעת שזאת אני שהשתנתה
אני זאת שהתבגרתי וללכת לישון אצל סבתא וסבא זה כבר לא כזה שיגרתי כמו קודם
זה בטח קשה להם שבמקום לראות אותם, בכמה שעות המסכנות שאני רואה אותם אני פה על המחשב
אני אוהבת אותם
אבל זה מרגיש שהם אוהבים אותי הרבה הרבה יותר
מצד אחד אני מרגישה שאני אקום עכשיו ואתחיל לדבר עם סבא שלי
אבל אני יודעת שאחריי רבע שעה שנינו נשתעמם
ואני אלך לחדר או לעזור לאמא לנקות
והוא ישב שם ויקרא את העיתון שלו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
