זה כבר יום שישי ברצף שאני מקדישה פוסט שלם במיוחד בשבילו- בשביל אביב
אתמול שוב הייתי באוניברסיטה, היה ממש כייף למדנו על אנטיביוטיקות שונות ועוד כמה מחלות זיהומיות ( מחלות זיהומיות זה הדבר הכי מעניין בעולם, אני נשארת עם פה פעור כול פעם שאני רואה את כול התסמינים והסכנות והתמונות של האנשים שסובלים מהמחלה- ישנם אנשים שיחשבו שזה מוזר)
נתחיל לאט, לא כמו בפעם הראשונה שניסיתי להעביר את הרגש וזה פשוט יצא מוזר ולא טוב ( לדעתי לפחות) אז, הגענו אל אוניברסיטאת תל אביב בשיא הקור. פשוט רעדתי כול הדרך אל הבניין שבו למדנו. ושנייה לפני שנכנסתי לכיתה ראיתי אותו. יושב לו שם. עם האיפון ביד והמבט הריק אפלולי הזה שמסקרן אותי כול פעם מחדש. החלטתי לזנוח את זה שאני אשפיל את עצמי לגמרי ופשוט ללכת לשם ולדבר איתו ולבדוק אם הוא באמת שווה את החודש שבו חלק ממחשבותיי בוזבזו בתהייה עליו.
דיברנו הרבה עד שהתחיל השיעור והיינו צריכים להיכנס לכיתה. המסקנה העיקרית מהשיחה הזו היא שהוא לא שווה כלום. לא שווה דקה ולא אפילו שנייה שחשבתי עליו מכיוון שאותו בחור אותו אביב הוא פשוט asshole או שהוא מנסה לשחק את עצמו ככה או שהוא באמת דפוק, בשני המקרים הוא לא יוצא מורווח. הוא שומע פופ- כלומר מוזיקה עדכנית . במילים כמו שהוא אמר " 100,000,000 צפיות ויותר ביוטיוב" כלומר לילד אין טעם במוזיקה וכשסיפרתי לו שאני שומעת מטאל הוא תקע בי את אותו המבט המעצבן הזה שפשוט גורם לי לרצות שבידי יהיה סכין ואני אתקע אותו בפרצוף שלו.
בנוסף לטעם המעניין במוזיקה, הוא התחיל עם מישהי, פרחה- ערסית- איך שלא תגדירו אותה. שכמובן, היא גם מתל אביב וכמובן גם אני מכירה אותה וכמובן אני לא מתה עלייה והיא, משום מה נתנה לו את המספר טלפון שלה. דבר שמערער את כול ההיגיון שבתורת הערסים - הם לא אמורים לצאת רק עם ערסים? ממתי גם בנים שאולי גם אני אוכל לצאת איתם נכללים ברשימה לעזאזל?!
אבל, אל תבינו לא נכון אין לי שום כוונה לצאת איתו. כי כמו שהוא אמר " בגיל הזה האופי לא משנה העיקר שהיא יפה" וזה, זהו משפט המחץ, המשפט שגרם לי להתפלץ עמוק בפנים. אבל המשכתי לדבר איתו.
הוא קם מהמקום שבו ישב והוריד את המעיל שלו (ואני לא ממש יודעת איך לנסח אתזה בלי שזה ישמע מטריד )אבל הוא מישש את הקוביות שלו וזה היה מטריד במיוחד בהתחשב בעובדה שיש לו שיער על הבטן התחתונה ולכול הבנים יש אני יודעת אבל זה גרם לי לחשוב אם הוא שעיר שם למטה ופשוט התחלתי לחשוב על זה ומשום מה, במחשבה היה לו דיי גדול. ( אני לא סוטה שמדמיינת זיינים ( זה מונח לרבים של זין נכון?) פשוט זה קפץ לי למחשבה. גיל ההתבגרות. הורמונים. אל תשפטו אותי)
ובקיצור, הוא פשוט לא כזה וואו כמו שחשבתי. אני עדיין בשוק שנגן בס לא שומע רוק. הוא דיי אחלה, הוא נחמד - בערך . הוא נראה לא רע בכלל וכשהוא מתרכז בך ולא בתחת של זאתי שעומדת מימנך הוא ממש אחלה. אבל לבחורה ההיא היה באמת אחלה תחת אז הוא לא ממש הקשיב.
אז הצלחתי לכופף את חוקי מרפי שהשתלטו על חיי- לא חשבתי על אביב ,לא ציפיתי ובסוף דיברתי איתו רוב המפגש. זה לא היה כזה מרגש או מעניין. זו הייתה שיחה רגילה, קצת מאכזבת אבל לא אוכל לדרוש מכול בחור לאהוב את המוזיקה שאני אוהבת, או שיהיו לו קוביות לא שעירות או יהיה לו אכפת מהאופי.
עכשיו לחלק האירוני שבתקווה יהיה פחות ארוך כי נראה לי חלק ממי שנכנס פשוט וויתר ברגע שהתחלתי לדבר על מחלות זיהומיות.
אז במפגש הקודם קודם, רבתי עם איזו הילי. שהיא אגב דיי הרבה פרחה. אני לא אכנס לפרטי הריב אבל בקצרה- היא צחקה עליי שאני נראית חננה אז אמרתי שהג'ינס שלה זונתי ומשם זה רק הידרדר והידרדר ( מאוד בוגר מצדי לריב עם פרחה אני יודעת אבל גם זו חוויה)
ובשיעור של אתמול בחלק של התרגול המתרגל חילק אותנו לקבוצות. הוא זרק שמות אקראיים של ילדים וחיבר אותם לקבוצה קיוויתי להיות בקבוצה טובה, עם מישהו שאני מכירה ובמיוחד לא עם הילי.
הוא ממשיך לזרוק שמות, אבל לא לי ולא להילי יש קבוצה.
"מי נשאר בלי קבוצה" הוא אמר
הרמתי את היד בפחד.
"יופי אז הילי ואלינור יהיו ביחד"
פאק.
היא הסתכלה עליי, במבט כול כך קר. הרגשתי איך חום הגוף שלי צונח ביחד עם הלב שלי אל התחתונים.
"אוי השיעור נגמר, אז שיעור הבא, תתחלקו שוב לקבוצות ואז במשך השיעור תעבדו ביחד"
שיט. כול כך הרבה קללות רצו בראשי. בעברית, אנגלית וגם ברומנית דבר שמעיד שבאמת המצב היה קשה.
אם לסכם את החוויה של אתמול בקצרה, היה נחמד. היה מצחיק לצחוק עליו כול הדרך חזרה באוטובוס. למרות שפעם הבאה אני עדיין אדבר איתו כי זה כייף. זה כייף לדבר עם בחור שנראה טוב, לצחקק ( אוקי אני לא מצחקקת אבל עדיין) ולהרגיש קצת כמו הבנות האלו שמתחילים איתן (למרות שהוא לא ממש התחיל איתי ואני זאת שבאה לדבר איתו- דוגמא דיי כושלת).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
