חרמש בשדה זהב

את הקטע הבא כתבתי לפני כשנתיים. זה מופשט, ומי שיש לו דמיון פעיל יכול להנות מזה. מישהו אחר יכול בכלל לא להבין. כשקראתי את זה הבנתי איך כתיבה משוחררת נותנת למחשבות וכוונות מתוך התת מודע לצאת. תאמינו או לא, הצלחתי לנתח את זה ולמצוא משמעות לכל מילה ומילה. מי שרוצה מוזמן לנסות ולחלוק, אולי בעוד כמה שנים הוא יבין משהו. 

חושך. אור. חושך. אור, חושך, אור. אור-חושך-אור, חושך.
הרובוט שוכב במיטה. ילדה קטנה משחקת במתג האור. הילדה רואה שהוא מתעורר ומגיבה
למחשבות שלו. "למה זה מפריע לך? אתה רובוט, אין לך רגשות," היא אומרת.
הוא מביט על גופו ואומר "גרטה, אני לא רובוט. אני אח שלך, את לא זוכרת? בסך
הכל עברתי תאונה קטנה."
היא לא מקשיבה לו וממשיכה לשחק עם המתג. בכל פעם שהיא מדליקה את האור היא הופכת
למבוגרת יותר. הוא מסתכל על מה שהיא עושה ודואג לה. אבל הוא עייף. מאוד. הוא
מסתובב אל הקיר ונרדם. זולג ונמזג כמו מים, מכלי לכלי, עד שהמודעות שלו כבה.
בחלומו רואה את תת המודע שלו בתור קופסה. מחוץ לה יש רק חלל שחור וריק, אך עדיין
משווע לצאת. הוא יושב, רגל על רגל, מלטף חתול. החתול הוא ראש העיר.
סיני עם זקן מכה בגונג. תודעתו של הרובוט לבשה צורת אדם. לא גבר ולא אישה. צורת
האנוש חסרת הזהות קופצת על הגונג שהפך גמיש כטרמפולינה. לאחר מספר ניסיונות היא
עפה. גבוה מדי. התודעה מגיעה לאובייקט זר. אובייקט חסר אינטליגנציה. התודעה לא
מבינה מה היא בכלל. ידיים רבות אוחזות בה ומזיזות אותה. בין סחרחורת לסחרחורת היא
מבינה שהיא ידית. היא יודעת שהיא לא אמורה להיות ידית, זה מאוד לא טבעי. אך מה שלא
טבעי עוד יותר היא היד של האדם העצום שנכנס עכשיו בדלת.
אין פלא שהדלת תמיד חורקת. חבל שבתור ידית אפשר רק לשתוק.