אז עברה לה שנה.. שנה שבה קרו לי דברים שלא דמיינתי שיקרו לי... דברים טובים ודברים ורעים.. למדתי איך זה להרגיש נאהבת.. כשהבן אדם שאת חושבת עליו כל שנייה, נושמת אותו בכל נשימה, אומר לך שהוא אוהב אותך ושאת חשובה לו.. הייתה לי את הזכות להרגיש את החוויה הזאת.. השתחררתי,נפתחתי,חייכתי יותר, צחקתי יותר,וכן, כנראה גם בכיתי יותר. עכשיו אני כותבת את הדבר הזה.. שעה וחצי אחרי שחזרתי מיום הולדת. ממסיבת יום ההולדת שלי. גדלתי. השתניתי. ועכשיו כשאני כאן,ברגע הזה אני לא מאמינה.
אני קצת מתגעגעת לילדה שהייתי פעם.. הילדה שהוא התאהב בה.. הילדה שחשבה עליו והתאכזבה כי לא האמינה שזה יכול לקרות. הילדה שנראית כל כך רחוקה עכשיו. אבל אני מניחה, שבאיזה שהוא מקום היא עדיין שם. היא תמיד תהיה. כי אחרי הכל,היא אני.
אני. זאת האחת שעדיין תפוסה חזק באהבה,למרות שכרגע היא כבר לא פורחת. עדיין תפוסה וקשורה לאותו אחד. אבל הרבה יותר חכמה,הרבה יותר מקווה ומאמינה, שבסוף, יהיה טוב. שהסיום של הסרט שלי יהיה טוב. בעוד שאני מתנתקת לאט לאט ובצעדי תינוק מהכבלים שמחברים אותי.. אליו ואליה. הילדה שהייתי פעם. ומתקדמת הלאה. לעבר החיוך והדמעה.
די נטשתי את הבלוג.. לימודים,חברות,בחלק מהזמן גם חבר. שכחתי שכתבתי את כל המילים האלו. ואז לפני קצת פחות משעתיים, כשעוד זה היה יום ההולדת שלי, נזכרתי במה שקרה בשנה הזאת. תודה לכן, חן ונעמה, חברותיי הטובות, על עשיית המצגת, שכל כך חיזקה אותי וריגשה אותי ותרמה לי ולסרט שלי, שכמובן הסוף שלו יהיה טוב :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
